יום שני, 29 בנובמבר 2010

בלגיה לא מחכה לי

באחד מערבי השבוע שעבר ישבנו בעלי ואני בסלון, מפצחים גרעינים וצופים בתכנית האהובה עלינו "חיים אחרים" (שבינינו לבין עצמנו זכתה בבית לשם החדש "דתל"שים").

"בשבוע הבא אני כנראה צריך לטוס לבלגיה לכמה ימים" זרק בעלי את הפצצה המתקתקת למרכז החדר, "מה?" שאלתי אותו כמעט בולעת את הגרעין שהיה לי בפה על קליפתו, "מה אמרת? לחו"ל, אתה בטוח? מה, אתה חייב? שוב?" שאלתי, נלחמת בצורך להטיח את עצמי על הרצפה, לייבב ולדפוק את הראש ברצפה כמנהגו של הפעוט כשמשהו לא מוצא חן בעיניו....

"זה רק כמה ימים, אני, אלכס ודנה, זה הכל, זה עבודה ממש חשובה ואני לא יכול להתחמק כרגיל".

"דנה אמרת? למה דנה? למה שולחים נשים ביחד איתך, למה היא צריכה לבוא? איפה היא עומדת לישון?" שאלתי בחרדה.

"היא באה כי היא המתכנתת ואלכס בא כי הוא עזר לי לפתח את המכשיר הזה" הסביר בעלי בקול שקט ובקצב של הכתבה  כמו שמסבירים לילד קטן וליטף לי בעדינות את היד בתנועות מרגיעות , " יש לנו המון עבודה, זה רק לכמה ימים, זה סתם איזה עיר כפרית קטנה ומרוחקת, זה לא סיפור גדול, נישן כולנו ביחד כי אמרו מהחברה שאין מספיק מקום אז יש רק חדר אחד עם מיטה זוגית, טוב, סתם סתם, ברור שלכל אחד יש חדר, אבל זה היה שווה רק בשביל לראות את המבט הזה שהיה לך הרגע...".

וכך הוא נסע לו לבלגיה,  ישן (בגפו) במלון בוטיק שנראה כמו טירה קטנה עם שני צריחים כחולים ונהנה משירותי המלון היוקרתיים (בריכה פרטית ומחוממת, חלוק ונעלי בית מקסימים, בירה מקומית משובחת ואיך לא? שוקולד בלגי...)  בעודו משאיר אותי לטפל בארבעת ילדיי .

מיד כמו שהוא סגר אחריו את הדלת, חטף הפעוט התקף אסטמה חגיגי, הבן הגדול הביא מבחן גרוע בחשבון, הילדה היתה צריכה לצאת לטיול שנתי והתינוק הפסיק לישון לחלוטין בלילה. כל מיני קשיים קטנים וזניחים שהתפרצו ללא יוצא מן הכלל בדיוק באותו הזמן.


וכך נכנסנו לסיחרור של תרופות וצעקות, טופי ופיתויים (כדי לעשות אינהלציה), הכנת ציוד אבוד לטיול השנתי, כינוס איברים ותירגולים אין סופיים בחשבון ("אמא", מתקן אותי הילד "זה מתמטיקה, לא חשבון, אני בחטיבה, כאילו?..."), הסעות והחזרות, פיזור ילדים בבוקר וצניחה למיטה בלילה (רק בשביל לקום אחרי שתי דקות להניק את התינוק הזה שבטוח שהוא בן שבועיים).

השבוע עבר והוא חזר, מביא לי כפיצוי את החוברת האחרונה של המגזין MARIE CLAIRE IDEES וקילו (כן, קילו שלם רק לעצמי) של שוקולד בלגי משובח....הוא מצידו קיבל שלט מעוטר על הדלת (שהכינה הילדה, בנים לא נוהגים להכין קישוטים משום סוג...) ועליו כתוב "איזה כיף שחזרת".

במוצאי שבת התקיימה מסיבת יום הולדת חגיגית ביותר לגלי (גליש) המוכשרת עד אין קץ.
הפקדתי את ארבעת ילדיי בידי בעלי ונסעתי לי באושר.
"מה, התינוק כבר גדול, המטפלת הרגילה אותו לבקבוק, הוא כבר יכול להשאר עם אבא שלו בלילות בלי שום בעיה" התרברבתי באזני הבנות ששאלו אותי מה פתאום באתי לבד....
ביציאה מיום ההולדת עשיתי מעשה שטות והתקשרתי לשמוע מה קורה, בקושי הצלחנו לדבר בינינו מרוב הצרחות של התינוק. "זה כבר שעתיים וחצי ככה" אמר בעלי בייאוש, תבואי כבר...."הוא שותק רק אם הוא מסתכל איך אני מפצח גרעינים וממש נמאס לי כבר..."
מיותר לציין ששום שלט לא חיכה לי על הדלת.


ליום הולדתה של גלי, הכנתי עוגה תפורה מלבד.
ממש מקווה שהיא אהבה את המתנה שלה.













שיהיה לכולנו המשך שבוע רגוע
נשיקות
מקופלת

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

שיגרה

מזמן לא כתבתי, זה לא בגלל שלא קרו לי דברים מעניינים, קרו הרבה דברים מעניינים, מלא... הבעיה היחידה היא שכל הדברים המעניינים שקרו לי, קרו בדיוק באותו הסדר גם למחרת היום, וגם בזה שאחריו, ובזה שאחריו....

כל זה נכון למעט שני מקרים שהיו יוצאי דופן לחלוטין

הראשון היה פתיחת הספריה בגן, נתבקשנו להגיע לגן בשעה 18:00 עם הפעוט (לבד, בלי אחים, דרישה שכרגיל לא עלה בידי לקיים) ולחגוג בשירים וריקודים את פתיחת הספריה בגן.
מ- 16:00 ועד 18:00 באותו יום היה הפעוט שרוי בהתרגשות אדירה וביקש שנלך כבר למסיבה, מצב זה הוא מצוין לכל הדעות לכל אמא, בשעתיים האלה היא יכולה לסחוט את פעוטה בדרישות שבכל יום הוא עונה עליהן את תשובותיו הרגילות (או "לא רוצה" או "לא בא לי" או גם וגם) וביום זה הוא מוכן גם להתקלח וגם להכניס משהו לפה שאינו חטיף (לקוראת היקרה אמא, אנא התעלמי משורה זו...).

וכך, רחוצים ומסורקים הלכנו לגן, הפעוט, התינוק (כי לא היה מי שישמור עליו) ואני...

האם אתם מכירים את הסיפור "הכיסים של ענתי?" זה סיפור חביב ביותר על ילדה שיש לה 12 כיסים (למרות שלהורים היה נדמה שיש לה 120 כיסים, או אפילו 1200...) ובכל אחד מהם היא מחביאה משהו שצריך לנחש מהו...

הגענו לגן, הילדים ישבו בכיסאותיהם הפצפונים, אני רקדתי עם התינוק חסר המנוחה מאחורי הכיסא של הפעוט והגננת התחילה לחפש ולחטט ללא הפסקה בכיסיה.

אחרי הכיס השלישי האמא שלידי התחילה להביע סימנים ברורים של מחאה, אחרי הכיס החמישי הילדה שישבה ליד הפעוט נהיתה צמאה, דרשה כוס מים ושפכה אותה בטעות (ברור שבטעות) על עצמה, על הפעוט ועל הרגליים שלי, אחרי הכיס התשיעי הפעוט קם בהחלטיות ועבר לשבת על שטיחון המאחרים (שזה השטיח שנפרש במרכז לטובת הילדים שאיחרו להגיע ולא נותר להם מקום), מיד הגננת הבחינה בהתמרדות והורתה לו (בחומרה די רבה, האמת) לחזור חזרה למקומו, הפעוט התבונן בה רגע אחד ואז בתנועה גורית התגלגל על הילד שישב לידו, וזה התגלגל על הילד שלידו וכל השטיחון הפך להתגלגלות אחת גדולה שגרמה לגננת לדרוש שוב מהפעוט לחזור בתוקף למקומו (דרישה ממנה הוא התעלם לחלוטין כי ממתי בדיוק הוא עושה מה שאומרים לו?).

וכך שרדנו 12 כיסים ואחרי שנגמר הכיס האחרון התחלתי לארוז את התינוק המייבב (שהיה סותם אם הייתי שולפת לו ציצי אבל היה לי ממש לא נעים משום מה אם כי לרוב, כמו שבעלי אומר "אין לי אלוהים..") וכבר רצינו ללכת, אלא שאז הודיעה הגננת כי הגיע הזמן להכין תיק ספר וכל ילד ישב בחברת הוריו ויצור (או במקרה שלנו, ישב לבד ויצור כשאמא שלו רוקדת מאחוריו וגונבת לו מדי פעם ציוד משולחנות אחרים).

זה היה שלב קשה מאוד, בעיקר עבורי, לראות שולחן עמוס פרחי לבד ודבק ללא יכולת לשלוח יד ולהדביק (בגלל הריקודים, כאמור) והפעוט שנותר לבדו מילא את ליבי גאווה עצומה כשישב והדביק כל פיסה חשופה של בד בתיק הספר שלו וכשנגמר המקום הוא פשוט הדביק אחד על השני...(באמת אחר כך בקושי הצלחנו לדחוס את הספר לתיק מרוב הדבק אבל זה כבר ענין אחר).

זה היה האירוע הראשון יוצא הדופן שקרה לנו, האירוע השני קרה בשבוע שלאחר מכן, כרגיל בשעות אחר הצהריים הייתי בבית עם שלושה מילדיי (הבן הגדול הלך לחוג) וניסיתי לשמור שהפעוט לא "יחניק" בפעם המליון את אחיו התינוק (לפחות לפני שהוא מחניק אותו הוא מודיע לי: "אמא, אני מחניק אותו...") כשלפתע שמענו דפיקה בדלת ואמא של החבר הכי טוב של הפעוט ביקשה ממנו לבוא אליהם הביתה לשחק (הם גרים לידנו).

הפעוט מיהר לנעול את סנדליו (משימה שבכל מצב רגיל לוקחת לו 10 דקות לפחות) ודילג כל הדרך לבית של החבר.

ואז, יקירותיי, קרה המאורע המכונן, המאורע שלשמו אני בכלל טורחת לספר לכן את קורותיי, התינוק נרדם, הילדה ישבה בדממה (כרגיל, מה חדש? הילדה הכי פחות מרעישה בבית מה שגורם לי להוכיח את בעלי חדשות לבקרים על יכולתו המועטה בייצור ילדות) ולפניי נפרשו 45 דקות שלמות לעצמי.
כן כן, 45 (ארבעים וחמש, פורטי פייו אם תעדיפו..).
או קיי, אז לא בדיוק ידעתי מה לעשות עם החופש הפתאומי שנפל עליי, בהתחלה קצת הסתובבתי חסרת אזימוט בבית הלומה מהשקט המבורך (כבר תורידו 5 דקות של הלמוט...), אחר כך התלבטתי אם להוציא את מכונת התפירה ולתפור בשצף קצף (רק ההתלבטות עלתה לי בעשר דקות של זמן יקר...) ואז, מאחר ונותרה לי רק חצי שעה של שקט ישבתי על המחשב וחיפשתי לי פרויקטים עתידיים בתפירה לזמנים שבהם שוב יהיה לי שקט ,ואז, אולי, אדע איך לנצל אותו כראוי במקום לשקוע בהלם (האופייני לאחר קרב).

מלבד זה חיי מתנהלים בשיגרה ארוכה ורגילה (לא אלאה אתכם...) אם כי לכל הדעות מבורכת.

נכון מזמן לא ראיתן חותמות?









שיהיה לכולנו סוף שבוע מבורך (כן, רק יום רביעי, אבל אני מרשה לעצמי....)
נשיקות
מקופלת