יום שני, 1 באוגוסט 2011

קיץ (איכס)

לרגל  החופש הגדול שמכה בנו במלוא עוזו, נפתח בשעשועון קטן:


מה יוצא דופן בין המשפטים הבאים:


הבן הגדול שלי הלך לבריכה, הניח את הכרטיסייה החדשה שקנינו לו עם 9 כניסות לבריכה על שולחן הפלסטיק ורץ למים, אחרי שתי דקות הוא חזר וגילה שהכרטיסייה להפתעתו המרובה לא שם (מעניין באמת, באותו זמן היו בבריכה העירונית רק 5,000 ילדים).


לבת שלי היו תולעים (לא, לא בגינה, במעי) ואז גיליתי שעדיין יש פה ושם איזה מחלת ילדים שאני לא מכירה.


גמלתי את התינוק מהציצי (טוב, בעלי מתנגד נחרצות למשפט הזה, הוא מבקש לתקן את הניסוח), בעלי גמל את התינוק מהציצי ומאז הוא ישן 12 שעות בלילה.


מישהו מקורב לי מאוד (הוא מבקש שלא אגיד מפורשות מי... אבל זה אותו אחד מהסעיף הקודם... לא, לא התינוק) נתקל בעת חניה ברוורס בברז כיבוי אש, הפיל אותו על צידו והפך את הרחוב למיזרקה מרהיבה היושבת בתוך אגם מים קרים, היה קסום.


התינוק זרק את הפלאפון של הבן הגדול לאסלה, מזל שהוא לא הוריד גם את המים.
למרבה הפלא רוב הכפתורים עובדים למעט הכפתור הגדול באמצע, יש אנשים בעולם שכנראה לעולם לא יקבלו פלאפון שווה באמת (כי כמה פעמים מבקשים ממך לא לתת לאחיך התינוק לשחק עם הפלאפון שלך).

הפעוט חזר מהקייטנה עם חום של כמעט 40 מעלות ("אמא, כל היום היה לי קר ומאוד רציתי שיביאו לי כרית ושמיכה, אבל אף אחד לא הביא לי...."), שכב קודח בבית, הלך לישון קודח וקם בבוקר כמו חדש ("למה אני לא הולך היום לקייטנה? אני כבר מרגיש טוב...").

ארזתי את עצמי ונסעתי לשבוע לוינה ביחד עם חברות לטיול שאורגן דרך מקום העבודה שלי.

התינוק עדיין אומר מילה אחת: "אבא", זה לא מונע ממנו להיות חפרן בלתי נלאה (כל הבנים שלי יצאו כאלה), הוא אומר בעיקר דברים כמו: "כרפחככלפרחכמככהכפדלחכ" שזה מראה שימוש ממש יפה בהברות גרוניות.

בעלי ואני עדיין ממשיכים ללכת בערב בשכונה (לפעמים, קצת ירדה לנו ההתלהבות, האמת) אנחנו צועדים ומדברים וזה כיף גדול (טוב, על מי אני עובדת "אנחנו מדברים", בעלי מדבר מרגע שעזבנו את הבית (מי אמר בנים חפרנים בבית?) ואני משתרכת אחריו ומתנשפת, הוא לא מתעייף, המניוק, אפילו בעליות...).

דרך אגב, כל המשפטים נכונים.

ובכן, שמתן לב למשפט הקטן שנוגע לטיול שהסתתר לו באמצע? (יפה, כל הכבוד, בפעם הבאה "בחן את עצמך").


מעשה שהיה כך היה: כבר לפני איזה 7-8 חודשים התחיל להתארגן לו הטיול לאוסטריה, חמישה ימים, נשים בלבד, אושר גדול.

אני כמובן דאגתי מאוד להשאיר את תינוקי הקטנטן והיונק ולנסוע.
(למען גילוי נאות, התינוק המדובר כבר בן שנה ושלושה חודשים, פשוט אם אני משנה לו את השם, אני חייבת לשנות גם לפעוט, ואז תתבלבלו, וכבר לא תבינו במי מדובר, ומי מעך את מי או מי ישב על מי, או מי קרא למי "מפגר" ולמה אני עצבנית כל הזמן....).


"שטויות" אמרתי לעצמי, "יש לי 8 חודשים לגמול את התינוק מהנקה עד שאני נוסעת..."
"יש לי 5 חודשים לגמול את התינוק מהנקה"
"3 חודשים לגמול את התינוק מהנקה"
"חודש שלם, זה ממש מלא זמן...."
"שיט, שבועיים...."


שלושה ימים לפני הנסיעה הפסקתי לתת לו ציצי אחר הצהריים, או כשהוא נופל ובוכה, או כשהפעוט מכסח אותו (פעם בחמש דקות בממוצע), או כשהוא רוצה לישון, או כשהוא עייף, או סתם כשמשעמם לו ,או סתם כשאני רוצה קצת לשבת מול המחשב והתינוק מייבב באזור הרגליים שלי (כל הזמן).

וכך העברנו איך שהוא את שלושת הימים האלה, אני בחרדות, האחרים בג'ננה של החיים שלהם, ארזתי את מזוודתי הירוקה (גודל של דירת 3 חדרים מרווחת) וטסתי לי (מלאת דאגות, משאירה את תינוקי הרך והופכת, לפי דעתי לפחות, לאם המרעיבה).


בנסיעה גיליתי כל מיני דברים:

בבית הסתדרו יופי בלעדי (בעלי מבקש להדגיש שהוא נשאר איתם לבד, וגם לא נסע, אבל הוא לא בוכה ולא מקטר כמוני כשאני נשארת איתם לבד....), חזרתי ומצאתי את הילדים בדום מתוח ומסודרים בשלשות (או קיי, שלשה אחת וחניך תורן), אמנם אף אחד לא כיבס או ניקה את הבית, אבל חל שינוי ניכר בנושא חינוך הילדים, הם הפכו פתאום לצייתנים יותר, מנומסים יותר, הם הפסיקו לקרוא אחד לשני "מפגר", ממש לא הכרתי את הילדים שלי.
אחרי כמה שעות איתי הכל עבר להם והם חזרו להתנהגותם הנלוזה הרגילה, מסתבר שהייתי צריכה להאריך את שהותי בחו"ל (נאלצתי לחזור, נגמר לי הכסף).

באוסטריה יש מזג אויר ממש מוזר, נחתנו לתוך חורף ירושלמי סוער ורטוב, וסיימנו בקיץ תל אביבי חם והביל.

 H&m בח"ול יותר זול מבארץ, לא פייר, בדיוק בדיוק בדיוק אותה סחורה (כן, השווינו).

לראות את האלפים האוסטרים ואחר כך לצפות באוטובוס ב"צלילי המוסיקה" זה פשוט בילוי מושלם.

החברה הכי טובה שלי נוהגת לקום ממש, אבל ממש מוקדם בבוקר ואז היא מסדרת את הדברים שלה בצורה מופתית בחדר, כל החפצים שלה משמיעים קולות של שקית ניילון של הסופר, פעם אחת היא התבלבלה בשעון (בין ישראל לאוסטריה) והעירה אותי שעה לפני הזמן, מזל שפראיירית אינני, בדקתי את שעוני והסתובבתי לצד השני.

בנות, כשהן לבד בטיול, קונות ממש ממש הרבה (והכל).

איפה שלא דורכים, יש שם איזה ארמון, כל אחד יותר יפה מהשני, אבל על מזגן הם לא ממש שמעו.

קונצרט זה משעמם, גם אם זה בוינה.

הקטע שהכי ריגש אותי בטיול היה למצוא את התמונה הקטנה והמקורית של מארי אנטואנט (זאת שהשתמשתי בה בקופסה הראשונה ברשומה הקודמת ובעוד כמה הזדמנויות), נכנסתי לאחד החדרים בארמון ופתאום היא היתה שם, קטנה ויפה, תלויה בין שאר הדיוקנאות לבני השיער של משפחת המלוכה, אני כמובן התרגשתי מאוד ואף אחד לא הבין למה אני מתלהבת דווקא מהתמונה הקטנה הזאת כשכל הארמון טובע בפאר בלתי ניתן לתיאור.

אפילו שהלכתי את כל וינה וזלצבורג ברגל, עליתי חצי קילו (השטרודל, עם גלידה, והזאכר טורט, וסתם שוקולד טוב, ופיצה, וואפל בלגי בארוחת בוקר....).

וזהו, עד שכתבתי את הרשומה הזאת כבר שכחתי חצי מהדברים, אבל היה כיף גדול.

ובפינת היצירה שלנו:
תפרתי בובה חמודה של טילדה, הבובה מופיעה בחוברת הזאת, אני כמובן שיניתי לה את השמלה כי אני אף פעם לא יכולה לעשות בדיוק מה שאומרים לי.
חוץ מזה לצערי הרב גיליתי שאני אף פעם לא ממש מבינה את ההוראות בספרים של טילדה ונעזרתי באתר הזה שמפרש ממש ממש יפה את שלבי העבודה (בצילומים כמובן, אני חושבת שהוא בספרדית).








אוגוסט כולו עוד לפנינו
2 בייביסיטריות כבר הבריזו לי והשלישית נוסעת לחו"ל, מה יהיה?


תודה לכל מי שקורא
תודה לכל מי שמגיב, שיניתי את הגדרות התגובה ואני ממש מקווה שעכשיו לא תהיה בעיה להשאיר תגובות.


המון אהבה
שלכם בעצבנות מרובה,
מקופלת