יום שני, 12 במרץ 2012

פורים

ובכן, בשבוע שעבר התקיימה עדלאידע בעיר, נשבעת לכם שלמודת סבל כמוני (משנים קודמות) לא הייתה הולכת לזה, בטח לא גוררת אחריה ארבעה ילדים, אבל איתרע המזל וילדתי האהובה צעדה עם כיתתה (כל כיתות ה' צעדו) ולכן נאלצתי ללכת, בעלי כמובן היה בעבודה (אבל אני לא מתלוננת...).

דווקא השתדלתי להתכונן מראש (אבל מסתבר שלא מספיק, תיכף אספר באריכות על כל התלאות...), הכנתי תיק מלא מים וחטיפים, הפלאפון היה טעון, יצאנו בזמן, ואפילו הגענו בזמן ותפסנו מקום טוב.

בשניה שהגענו למקום הבנתי שעשיתי טעות של טירונים, לא הבאתי אתי כסף, היו שם דוכנים של פיצות, פופקורן מתוק, פופקורן מלוח, נקניקיות, בייגלה, שערות סבתא, ופלים בלגיים, קרפים צרפתיים, פסטה (איטלקית מן הסתם), גלידות, מאפים, ממתקים, טוב, הבנתם את הרעיון (תזכורת לעצמי: לעולם לא לכתוב בבלוג כשאת רעבה...), ואני, אמא לארבעה ילדים שבמצבים כאלה יודעים להגיד רק שתי מילים ("תקני לי") לא הבאתי ארנק....
משעה שלוש וחצי בצהריים (בה התחילה העדלאידע) ועד שבע וחצי בערב (בה הצלחנו לחזור הביתה בשלום) יכלתי לשמוע מאדון פעוט היקר אך ורק מילים בהן שובץ השורש ק.נ.ה על כל הטיותיו: "אמא, תקני לי, למה את לא קונה לי? אבל לפני הרבה שנים קנית לי, אבל לפני שלושה ימים קנית לי (מושגי הזמן של הפעוט לוקים מעט בחסר..), למה קנו לו? למה לי לא קונים אף פעם? (אבל הרגע אמרת שלפני שלושה ימים קניתי לך..לא?), למה לילד הזה קנו? תקני לי בלון, אז תקחי כסף ממישהו ותקני לי (או תגנבי, מה זה כבר משנה...), תלכי לבנק ותוציאי כסף מהקיר ותקני לי.....תקני לי...תקני לי.....תקני לי.....

מזל שבאיזשהו שלב (אחרי בערך שעתיים) התרגלתי לעניין ופשוט הפסקתי לשמוע את היצור הקטן והממלמל שלצידי.

אז אחרי שתפסנו מקום טוב וחיכינו מליון שנה בהן הפעוט היה חייב פיפי לפחות עשרים פעם (שבהן לא היתה ברירה אלא להוריד את התחפושת לחלוטין ואז ללבוש אותה שוב עד שבסוף הוא לא רצה אותה יותר ושמנו אותה בעגלה) ואח שלו התינוק לא הסכים לעמוד שניה בשקט והיה עסוק בלרוץ בדשא ואז במפתיע לעמוד מול זרים ולנעוץ בהם עיניים בסקרנות (לא כל האנשים חושבים שזה חמוד...), ואחר כך גילינו שהתינוק מילא בעצמו כמה פעמים את החיתול שלו והיה צריך להחליף לו בפינות נסתרות וכמובן להוריד את כל התחפושת ואז ללבוש אותה עד שבסוף הוא לא רצה אותה יותר ושמנו בעגלה.

 וסוף סוף התחילו ילדי כיתות ה'  לצעוד ויכלתי לראות שבריר מהראש של הילדה שלי חולף על פני ומיד צעקתי לבן הגדול שישים עין על הקטנים והתחלתי (למרבה הבושה) לרוץ ליד האזור בו הלכו הצועדים (שהיה סגור כולו במחסומים כדי למנוע מאמהות קרציות כמוני לזנק על הבנות שלהן ולנשק אותן ליד כולם ולעשות להן בושות איומות) ולצעוק לבנות מהכיתה שלה שיקראו לה (אבל הן לא קראו לה, המעצבנות הקטנות...הייתי מתבטאת יותר בחריפות אבל אני מתביישת...) וכך רצתי וצעקתי תוך שאני מצלמת צילומים מטושטשים וקופצת קפיצות קלות באויר ובזה הסתכם עבורי הקטע בו ילדתי צעדה.

ואז עברו עוד מליון כיתות בתחפושות שונות ואנחנו התחלנו להשתעמם (בעיקר הקטנים שאף אחד לא קנה להם כלום והם נאלצו לשבת ולעקור דשא תוך שאנשים שעוברים שם רומסים אותם) והחלטנו להתחיל להתקדם לאזור סוף המסלול כדי למצוא את הילדה (הסיכום היה שבסוף המסלול היא מתקשרת אלינו מהפלאפון שלה).

מאחר ואף הורה לא הורשה לצעוד לצד הילד שלו או להגיע לסוף המסלול וליצור שם פקק, יצא שכל הילדים שסיימו לצעוד הפכו באותו רגע לילדים אבודים המחפשים את הוריהם והסתובבו במשך המון זמן ב"ארץ הילדים האבודים".
סבבה, אמרתי לעצמי, הרי הילדה עם פלאפון, אני מתקשרת, היא מוצאת אותי ואנחנו חוזרים סוף סוף הביתה, מסתבר שלא רק אני חשבתי ככה, כל ההורים של כיתות ה' חשבו ככה ובשניה שהתחלנו להתקשר קרסו הפלאפונים והילדים הפכו לאבודים יותר מתמיד.

וכך עמדנו, אני ושלושת בניי וחיכינו לאות חיים ממישהו מהכיתה שלה ולפעוט עדיין אף אחד לא קנה כלום ובינתיים התינוק שהשתעמם קשות וגמר לאכול את כל החטיפים שהבאתי איתנו (וגם קצת דשא שהוא קטף לבד) התחיל בלית ברירה לפרק את העגלה שלו ולצעוק מדי פעם ("קומי, קומי") וחיכיתי עוד איזה מליוני דקות ואז שמתי לב שגם הבן הגדול שלפני שניה עמד לידי הלך לאיבוד (הוא תמיד עושה את זה, רגע הוא עומד לידי ורגע אחר כך הוא נעלם לאורכי זמן משתנים), ואז אחרי רבע שעה של עצבים הוא חזר ("הלכתי לחפש את אחותי והיא לא בשום מקום" היתה הבשורה המשמחת איתה הוא שב).

"עכשיו תעמוד פה ואל תזוז כי מספיק לי ילדה אבודה אחת" נזפתי בו ובשניה שסיימתי את המשפט הוא נעלם שוב, והתחיל להיות כבר נורא קר ורציתי להלביש את הקטנים חזרה בתחפושות שלהם (סרבל פרוותי של קנגורו לתינוק וחליפת באטמן לפעוט) ולמרבה החרדה גיליתי שאני לא מוצאת את התחפושות וכנראה מרוב שהם היו צריכים כל דקה פיפי נפלו התחפושות מהעגלה.

 ואז עצובה ועצבנית התקשרתי לבעלי וסיפרתי לו שמניין הילדים האבודים עלה לשניים (אבל לא סיפרתי על התחפושות, בכל זאת, איזה מן אמא לא אחראית מאבדת תחפושות של הילדים שלה?, מילא הילדים, זה כולם מאבדים..אבל תחפושות?) והוא שאל אם אני רוצה שהוא יבוא אבל סירבתי בתוקף (כי ממש לא היה לי כוח לחפש גם אותו).

וסוף סוף הבן הגדול שלי חזר (הוא הלך לאיבוד לפחות ארבע פעמים, הוא טוען שבכל פעם שאני מספרת את הסיפור מניין הפעמים בהם הוא אבד עולה), ומצאנו המון אמהות של בנות אבודות מהכיתה כך שיכלנו להוציא צוותי חיפוש ממוקדי מטרה ואמא אחת הצליחה למצוא את הבנות שלנו והביאה אותן בעצמה לנקודת המפגש (ליד האמבולנס הצהוב, כאילו?), בינתיים הבן הגדול שלי יצא לחפש את התחפושות שנפלו וחזר עם שתיהן (הן נפלו בדשא ואנשים קצת דרכו עליהן, זה הכל...)
 והפעוט המשיך לבקש רק עוד כמה עשרות פעמים שאקנה לו והלכנו הביתה.

אבל לא כל הסיפור כל כך רווי זוועות, חזרנו הביתה (כן, כן, כל הילדים וכל התחפושות, לא מגיע לי צל"ש?)  ובעלי האהוב שכבר הספיק לעזוב (בצער) את העבודה שלו והגיע לפנינו הכין לנו ארוחת ערב טעימה וכולנו ישבנו עייפים לאכול (למרות שאכלנו טונות של חטיפים, אבל חטיפים כידוע לכל אמא, זה לא אוכל) ואני התוודיתי שאיבדתי את התחפושות (אבל מצאנו אותם כאילו? אז זה כמעט ולא נחשב אפילו?) ושהתינוק הספיק לפרק רק את הקדימה של העגלה שלו ואפשר לתקן את התיקון הביתי הרגיל (לקשור הכל באזיקונים) כך שבעצם לא נגרם שום נזק למעט הנזק הנפשי שאני אשא איתי לנצח....

 ולמחרת אחותי התקשרה ושאלה אם אנחנו באים איתם לעדלאידע בחולון, ועל זה עניתי שרק אם יספיקו לעשות לי השתלת מוח עד מחר, אז אני אסכים לבוא (מה שלא קרה ולכן לא הלכתי).

ולא הספקנו לסיים עם פורים ועוד דקה הילדים בחופשת הפסח, זה פייר זה?

תודה לכל מי שהשאיר לי תגובה בבלוג (וכמובן, לכל מי שקורא בכלל בבלוג)
מסתבר שאפשרות המענה לתגובות היא חמודה אבל בלתי ישימה בעליל (כן, לא הספקתי, החתול אכל לי...אתם יודעים...) אז אני אענה ואודה לכולם באופן קולקטיבי (שזה כמו עונש קולקטיבי אבל חיובי)

נשיקות
מקופלת

50 תגובות:

חגית אמר/ה...

מה, בלי תמונות??? :-)
צחקתי, הזדהיתי, התעייפתי, דאגתי, וכמו תמיד, הערצתי אותך! ונורא הצחיק אותי הקטע עם הילד שעומד מול אנשים ולא כולם חושבים שזה חמוד. זה מטריף אותי! ניצן המון מנסה לעשות חנדלעך, ואנשים בדרך כלל נמסים, אבל יש גם את אנשי הקרח שלא מבינים את זה. אני כל פעם מחדש נעלבת בשבילו, ומצטערת בשבילם. :)

הגריטה-hagar am אמר/ה...

מצחיקה כהרגלך :-)
אגב- אני עושה סדר, ואתמול מצאתי קופסת גפרורים קטנטנה עטופה בלבד ורוד עם אפליקציה של חתול שהכנת לי לפני מיליון שנה :-). היה נחמד להיזכר

gallish אמר/ה...

ועל זה נאמר - אללה איסטור!!!
כיף לקרוא אותך, זה נותן לי להרגיש בחברה טובה :-)))
ואיך אין תמונות???? פעם הבאה לא מוותרת לך!

פייה שימושית אמר/ה...

הצחקת אותי באופן מוחלט, אז אני יושבת פה לבדי (אבל לא בחושך?) וצוחקת.
תודה על זה!
לימור

נילי אמר/ה...

מצחיק כרגיל, אבל חסרות תמונות להמחשת עניין התחפושות (בשאר העניינים אנחנו מוותרות על המחשה...) :-)
שבועיים וחצי לאגור כוחות עד לחופשה הבאה
בהצלחה

דנא אמר/ה...

אניצוחקת תוך כדי שאני יושבת על המחשב שגנבתי מהילדה (כן הלך לי הלפטופ מה רק לך קורים דברים?) . בכיתה ז' כבר לא רוצים שתבואי לעדלאידע ... יש תיקוה.

יעל אמר/ה...

התעייפתי. בשבילך ובשבילי... נפלאות העדלאידע...
צחקתי ונהניתי, מחכה לתובנות חופשת הפסח.

אנונימי אמר/ה...

וואו..לא הפסקתי לצחוק..את אלופה

בתיה אמר/ה...

ומה עם הנזק הנפשי של הפעוט? הרי שנים הוא יזכור לך איך לקחת אותו לעדלאידע ולא קנית לו כלום (((-:
צ'מעי, להחזיר 4 ילדים שלמים ששנים מתוכם היו לגמרי אבודים ועוד שתי תחפושות שגמכן היו אבודות זה מבצע של סופר-אמא. שיחקת אותה.

בתיה
~שבכלל לא טרחה לברר איזה פעילות עירונית היתה, והסתפקה בלתקוע את הילדים לשחק עם המחשב בבוקרו של חג פורים~

Orli אמר/ה...

פחחחמ לא קלים חייה של אמא בחיים האלו כל שכן בחופשות הארוכות והלא הגיוניות של משרד החינוך (חינוך לכאורה?)
ובכל זאת נראה ששרדת לספר... אנחנו דווקא היינו בחולון פה אין דשא אבל עשית נכון שלא באת היה צפוף כל ה -4 היו נעלמים....
סוף המעשה זה מה שקובע ארוחת ערב של אבא זה שווה ביותר
חסרונם של התמונות הורגש אין איזה זנב של קנגורו או משו????....

ליאת266 אמר/ה...

קרעת אותי..וגם קצת ריחמתי עלייך..תנשמי עד פסח..

אנונימי אמר/ה...

תגובת קיטור: למה אין אפשרות לעשות לקטעים שלך לייק (או שיש ואני פספסתי). אני נהנית לי כאן בעבודה ונקרעת כל פעם מחדש (הגעתי בגלל היצירה נשארתי בגלל הכתיבה. גם), אבל מה עם החברות, שגם הן ממתינות למשהו שימתיק את יומן?

יעל.קיפודים אמר/ה...

איזה בוקר של כיף, איזה כיף שהיה לי הבוקר...
ואין הכוונה לזה האומלל שלך, אלא לענוג הזה שלי, ממש ברגע זה, כשאני קוראת, עם הקפה את השורות האלה - צוחקת ונהנית מכל מילה ומכל שורה בפוסט המשובח.
(כל כך משובח שכמעט לא שמתי לב שזייפת עם התמונות, אבל מילא :-))
האמת היא שאני - שונאת מקומות הומי אדם וארועים המוניים ולכן ילדיי האומללים לא ידעו מה זה עדלאידות, פסטיגלים וכאלה מן בסגנון.
אני משלמת היום את הכל בריבית דריבית - כמעט כל שבוע אני נמצאת בטקס צבאי כזה או אחר (קבלת כומתה, השבעה, סיום קורס, הענקת דרגה...) בכ-ו-ל-ם אני רואה מיליוני הורים נרגשים, ים של חיילים שנראים אותו דבר, ואני ממילא לא מצליחה ממילא לזהות בתוכו את החיילים הפרטיים שלי... אבל הם מכריחים אתי לבוא. הסיבה- " כולם חוזרים אח"כ עם ההורים שלהם הביתה, אני רוצה שתבואי כדי שתהיה לי הסעה עם מי לחזור..."

לירון שבס אמר/ה...

מצחיקה כרגיל, איזה כיף לפתוח ככה את הבוקר

ליליאת אמר/ה...

מקופלת, את נהדרת. אני תמיד צוחקת מהתאורים המעולים שלך.

מומין אמר/ה...

חחחח... שכנעת אותי סופית לא ללכת לעדלאידע! כל השנים אמרתי שאני לא אעשה את זה לילדים שלי וכולם אומרים לי שזה לא כזה נורא ולא כזה עמוס וכו' וכו' אבל עכשיו יש לי עדות מרעישה מהתופת.
מצחיקה את... תמשיכי...

קשת זאבי אמר/ה...

את פשוט מעולה!
בכל פוסט שלך אני מזהה סיטואציות מחיי המשפחה שלי (ושל כולם, בעצם) ואת- יש לך את היכולת לזכור אותן ולעשות מהן מטעמים מצחיקים! יש לך גישה נפלאה לחיים!

אנונימי אמר/ה...

נתת חיזוק למנהג עתיק היומין שלי לא להתקרב (עם הילדים או בלעדיהם) למקומות שעומדים בהם יותר מ-10 אנשים בו בזמן.
תודה על פוסט משובח ששיפר את הבוקר פלאים!

אנונימי אמר/ה...

אליפות!!!
תודה, עשית לי את הבוקר!

הפיה לולית אמר/ה...

יום קשה עבר על כוחותיכם ולך מגיע מינימום צל"ש :)
אני מסכימה עם כל מילה למרות שלא עברתי את זה בעצמי, רק בדמיוני, ולכן אני לא מגיעה לדברים כאלה. לך כמובן לא הייתה ברירה, וכמו שכתבת, חבל.
הרשי לי לנסות להצביע דווקא על נקודת אור-מזל, ממש מזל, שלא הבאת ארנק. הנזק בוודאי היה גדול הרבה יותר. כסף שהולך לאיבוד ככה לא חוזר.
תחזיקי מעמד, אכן פסח לפנינו:)
נשיקות.

dandy אמר/ה...

מה את גרה במודיעין???
מצחיק ודי מסביר מהזה באמת עדלאידע ...

אסתיניק אמר/ה...

מקופלת יקרה,
כיף לפתוח ככה את הבוקר :)
צחקתי והזדהיתי, ובעיקר שמחתי ששבתם הביתה בשלום בהרכב מלא.
ואל תזכירי את פסח...

טושטוש אמר/ה...

איזה כיף לקרוא על הבוקר :-)
אנחנו היינו בעדלאידע אבל התינוקת שלנו היא רק בת 4.5 חודשים אז היא על הידיים/ ישנה, אבל את נותנת לי הצצה אל העתיד הקרוב, וזה ממש משעשע :-)
רוצים עוד!!!

ענבל אמר/ה...

משובח כרגיל :-)
את צריכה לפרסם ספר...
מעריצה אותך על היכולת להתייחס בהומור לסיטואציות שאותי מחרפנות בטירוף
איזה כיף לפתוח בוקר עם פוסט שלך, אני פותחת את המייל ומחכה רק לזה...

אמא של ניבי אמר/ה...

אלופה כרגיל!
אני מתפעמת כל פעם מהיכולת שלך להעלות על הכתב את הסיפורים המייגעים בצורה מצחיקה
ומעוררת קינאה לפעמים!
איזה כיף כשהילדים קטנים, תהני מכל שנייה.

אנונימי אמר/ה...

מצחיק ברמות:-)
מזדהה עם כל מילה ובמיוחד עם השאלה לגבי פסח...
שבוע מקסים!

ענת אמר/ה...

לפי התאור זה נשמע שאת גרה במודיעין, ולכן זה מוכר וידוע לי אישית עד כאב... האם שמת לב שהרשות המקומית תמיד מקמבנת עם מוכרי הגלידות שיהיה חם בטירוף בעדלאידיע ואז יעשקו את כל ההורים שישלמו 10 שקלים לגביע גלידה שיטפטף על כל התחפושות, בזמן שאת עומדת שעה בתור למתנפחים ומסה לשחד את ילדייך שנלך כבר הביתה... ואם כבר מדברים על עגלה- איך הצלחת לעבור עם העגלה בתוך ים האנשים? אני התייאשתי ובסוף נגררנו מסביב מסביב והגענו עייפים [דביקים] אך עייפים! פוסט פורים שמח, ואת כותבת מקסים

טליה אמר/ה...

פורים חג שמח !! איתך , רק איתך...אוי. you kill me.
אני כל פעם מנסה לגוון את התגובה שלי שאומרת בקיצור -
את אלופת האלופות בכתיבה ובשנינות שלך.
יאללה סדר פסח. here we come..

Lital Mordechai אמר/ה...

את אמא נפלאה! גם כשאת עם כל הילדודס, את נותנת לכל אחד
ואחד את התשומת לב המגיעה לו - גם למתוקה שבעדלאידע רחוק ממך :)

marpits אמר/ה...

את הורסת אותי מצחוק. ירדו לי דמעות... :-)

Ayelet אמר/ה...

אוי, הורסת שכמותך. מזל שאת שורדת עדלוידות (עדלידע ברבים, נו) מקצועית, אחרת איך הייתי צוחקת פה באמצע העבודה שכולם ידעו שאני עושה דברים אחרים חוצמה...

תהל טלאים אמר/ה...

מצטרפת לטרוניה הקולקטיבית איפה התמונות? אבל בחיי כמה צחקתי. כל מה שקורהלך קורה גם לי רק בחצי מכמות הילדים... מה אם נהיה ארבע

אמא ברשת אמר/ה...

אני מתה עלייך. אני יושבת במשרד ומשתדלת לצחוק בשקט , שלא יחשבו שהשתגעתי, (או שאני לא עובדת). פשוט מצויין.

Dafi אמר/ה...

בחיי שמגיע לך צל"ש. גם אמא וגם בלוגרית מצטיינת.

פרח46 אמר/ה...

יש לך שנה להתאושש עד המצעד של שנה הבאה..
את נהדרת!

Big Mook Craft אמר/ה...

מוכרחה להודות שהפעם לא צחקתי אלא כמעט בכיתי יכולתי פשוט לדמיין אותך בסיטואציה ההזויה וכל כך יומיומית הזאת עם הילדים...

AYELITA.Studio אמר/ה...

אוי, את קורעת אותי בכל פעם מחדש!!! לעולם אל תפסיקי לכתוב...
נשיקות,
איילת

ויטרינה אמר/ה...

חלק מהמחויבות שלנו כהורים וכן "ילדים זה שמחה" כמאמר המשורר, זה כל ההופעות, תהלוכות, מקפצות ושאר מרעין בישין שאנחנו נגררים אליהם בעל כרחנו אבל מה עשו הקטנים ??? או יותר נכון מה עשינו אנחנו שאנחנו גררות לזה תמיד עם כל הקטנים ??? במיוחד כשהבעל "עסוק"...
כל כך מזדהה עם כל מילה, רק להרגיע עוד קצת מגיע הגיל שזה כבר "פדיחה" שאמא מנסה לצלם או לקרוא בשמה ושכולם יראו ואז מקבלים פטור שאצלנו בבית מקבל כל פעם את תוספת הלווי "יייייששששששששש"!!!!!!!!!

Keren אמר/ה...

העדם דורש במפגיע תמונות

אפרת אמר/ה...

אני מעריצה אותך ומעניקה לך מדליה על כל החוויות! בתור אמא ל-1 אני פשוט מתקשה לדמיין איך...
חוצמזה שאת מצחיקה נורא תמיד וגם הפעם!
::))

אנונימי אמר/ה...

פשוט תעשי כמוני (ואת כבר מספיק למודת ניסיון. אני למדתי אחרי הראשונה) - אל תלכי לכל הזוועות האלה, פשוט אל תלכי. אפילו הילדים שלי, בלי יוצא מן הכלל, כבר למדו לתעב את כל האירועים הללו. כשבעלי הציע לקטן לקחת אותו לעדלאידע אצלינו, הוא השיב: לא אבא, יהיה שם צפוף ולא יהיה איפה לשבת ובמילא לא נראה כלום, אז אני לא רוצה... זה חינוך!...
ב ה צ ל ח ה!

edna אמר/ה...

גדוללל! ואני חשבתי שזה קורה רק לי! אבל ברצינות, אם יש חג שאני מתעבת את שלל הפעילויות הקשורות אליו, זהו פורים. את היחידה שיכולה להפוך את ההתנהלות הזו למשעשעת. אין כמוך!!! מצחיקה, מרגשת וכל כך אמיתית... שיהיה לך המשך שבוע נפלא!

Alma7 אמר/ה...

שנני לעצמך לשנה הבאה: בפורים (ובכל חג ישראלי) אסור ללכת למקומות שיש בהם יותר מחמישה אנשים (כולל המשפחה שלך, כמובן).
כמו, אסור באיסור חמור להביא ארנק. עדיף לשמוע "תקני לי תקני לי" מאשר לקנות.
אצלנו היתה עדלאידעת בית ספר רגילה, ולמרות שועד ההורים ניסה להלהיב את כל השכונה להשתתף, צעדו רק התלמידים ומספר הורים חסרי חיים ועבודה. היה ממש רגוע, לא איבדנו אף אחד, וכולם חזרו עם התחפושות שלהם.
הכי הייתי גאה בעצמי, שביקשתי מהמטפלת לבוא מהבוקר ולהיות עם התינוק. בשנה שעברה סחבתי אותו במנשא (הוא היה בן 3 חודשים), ורק המחשבה על לעשות את זה גם השנה גרמה לי לכאבי גב.
שנסי מותניים, עוד מעט חופשת פסח!

לימוריתה אמר/ה...

את קורעת מצחוק, כל התאורים שלך, אני לא מפסיקה לצחוק.
איזה כיף לקרוא אותך תמיד.
תחזיקי מעמד לקראת פסח.

אנונימי אמר/ה...

איזה כיף. מצחיק וכתוב נפלא . כמו כל הטורים שלך. תמשיכי :-)
אני בהריון הראשון עשיתי הסכם עם אבי ילדי שהוא לוקח לכל מקום שיש בו מעל 5 ילדים. מאז התגמשתי קצת (בכל זאת היו כמה ימי הולדת זוועתיים כשהוא היה בעבודה) אבל מקומות מסוג פסטיגל/בימות יוםהעצמאות/כאלה -סירוב מוחלט בהחלט. (אנונימית, לא אנונימי, נו)

עדי אמר/ה...

את כה מצחיקה. ואני ממש מעריצה אותך, שאת משנעת ארבעה ביחד. נראה לי משימה בלתי אפשרית.

חתולי8 אמר/ה...

הנה אני כאן...באיחור נוראי מפאת חוסר זמן, חוסר סבלנות ועוד כל מיני חוסרים שאני לא זוכרת כרגע...
אבל אני כאן, וזה מה שחשוב כי להיות כאן זה הכי כייף שיכול להיות! הכי הכי כייף! ואני אפילו לא רוצה שתקני לי משהו (רק שתכיני לי חותמת אבל על זה נמשיך לדבר במיילים, גם את זה הזנחתי לגמרי לאחרונה , כמו את רוב מה שקוראים לו חתולי8...).
צ'מעי, אני בונה לך מקדש! את אישה אמיצה!
צחקתי עד דמעות.. איך שאני אוהבת אותך ואת הבלוג שלך!
שולחת לך חיבוק (שזה כמו צל"ש אבל של בנות וזה הרבה יותר שווה מצל"ש).

אנונימי אמר/ה...

ילדה יקרה שלי,
רק לקראת פסח יצא לי לקרוא את שכתבת על פורים ונהניתי והתמוגגתי.
רק שכחת לציין שגם אמא שלך בילתה יום שלם עם ילדיך ונהנת מאוד
מהחמודים היקרים שלי.
רק שתהיה לך סבלנות והרבה בריאות לכולכם.
נשיקות........אוהבת אמא

אנונימי אמר/ה...

ילדה יקרה שלי,
קרוב לפסח יוצא לי לקרוא את הבלוג של פורים. נהניתי והתמוגגתי
מהכתיבה שלך והתאורים המדוייקים.
למקומות מסוג זה קשה לצאת לבד עם עגלה וילדים קטנים ועמדת בזה בכבוד
והכי חשוב, תמיד צריך להצטייד בכסף מזומן כדי להשתיק את הקטנים.
כל הכבוד לבן זוגך הנהדר שטרח והכין אחרוחת ערב
ושכחת לציין שגם אמך בילת יום אחד בפורים עם ילדיך ומאוד נהנת מהם.
רק בריאות והרבה סבלנות.
נשיקות.........אוהבת..........אמא

אנונימי אמר/ה...

התכוונתי לנהנתה ובילתה, כמובן