יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

ילד מארח בחנוכה וגם הדרכה לסופגניית ארנק.





תיכף נלמד להכין את הסופגניית-ארנק החמודה הזאת ש"תאכל" לכם את כל דמי החנוכה שתקבלו (או תיתנו...), אבל לפני כן, סיפור על "ילד מארח" (כי אם אני לא כותבת סיפור, יש אנשים שמתלוננים -בעיקר אחותי, שאומרת לי: "מה זה כל התמונות המשעממות האלה שאת מעלה?"-).

באחד הימים חזר תלמיד כיתה א' מבית הספר וכולו נרגש כמו כלבלב קטן (אבל גם קצת ממורמר, כדרכו...)

"אמא" הוא אמר לי בנחרצות, "המורה אמרה שהשנה בחנוכה אין *בית חם, אלא "בית מארח".

* בית חם - פעילות בה כל הורה מזמין לביתו כשישה ילדים מהכיתה ומפעיל אותם בנושא מסויים בשעות אחר הצהריים (וכן, זה כולל ארוחת ערב, ובערב כזה מספר הילדים מגיע לפעמים לעשרה אם כוללים גם את הילדים הפרטיים שלפעמים צריכים לאכול משהו, וכן, כל ההורים מזמינים שני מגשי פיצה...).

"והמורה עשתה הגרלה ולי יצא את רועי ועכשיו הוא צריך לבוא ולגור פה שבועיים" המשיך התלמיד בהתלהבות, "ולי יצא ללכת לשקד והיא בת, אז אני לא חבר שלה ועכשיו אני צריך לגור שם...".

"אה, באמת?" אמרתי לו בפקפוק וחשבתי לעצמי איך כל שנה המשימות של בית הספר הופכות למסובכות יותר ויותר.

בערב בא בעלי (אחרי שהילדים כבר אכלו והתקלחו, מאוד חשוב לי להדגיש את זה) ועשה לנו סדר בעניינים. מסתבר שכדי לחזק קשרים בין הילדים, כל ילד יזמין ילד אחר לביתו פעמיים במהלך השבועיים הקרובים וישחק איתו (ישחק, יגור, נו, מה כבר ההבדל הגדול...).
מרוב הקלה ממשמעות האירוח (ולרוע המזל) שכחתי לגמרי מכל העניין.
נזכרתי בזה כשביום חמישי של השבוע הראשון הוזמן הילד  שלי להתארח אצל שקד, ואז ישבתי ושעה שכנעתי אותו שהוא חייב ללכת למרות ששקד בת ושבטוח הם ימצאו משחקים משותפים ויהיה כיף
ובאמת, הילד הלך לשקד ושיחק ונהנה מאוד וזכה לארוחת ערב נהדרת ואפילו שקד לקחה אותו לחדר שלה וסגרה את הדלת (!) כדי שאף אחד לא יפריע להם (אצלנו יש תמיד אח קטן שמתפרץ לדלתות סגורות).
הבעיה היתה, כמובן, שפספסתי את השבוע הראשון ולא הזמנו את רועי

נשאר השבוע השני
בערב עשיתי שיחת התייעצות עם בעלי לגבי הימים בהם אני פנויה ויכולה לארח (שיחות הגרעין עם איראן הולכות יותר בקלות):
יום ראשון: מסיעה את הגדול למחויבות אישית, הילדה בשיעור פרטי,  ממש לא כדאי להזמין חבר ולהשאיר את שניהם לבד בבית לראשונה בחייהם (הקטנצ'יק כרגיל נלווה אלי לכל ההסעות והסידורים ומנצל את הזמן להירדמות זריזה באוטו על חשבון שנת הלילה שלו).
יום שני: הבן הגדול מסיים בסביבות ארבע אחר הצהריים ולילדה יש חוג ריקוד (שאני מסיעה כמובן), אותו ריטואל עם הקטנצ'יק.
יום שלישי הוא יום האפטר (בעלי בא מוקדם מהעבודה כדי לזכות בהזדמנות לקלח את הבנים הקטנים שלו) ובדרך כלל עושים משהו כייפי, "אז גם אם יישרף העולם", אני מודיעה לבעלי, "אני לא מזמינה אף חבר ביום שלישי".
וכבר התכוונתי להסביר מה קורה בימים רביעי וחמישי (מאוד דומה לראשון-שני) כשבעלי קטע אותי באחת ואמר לי: "אבל מה הבעיה ביום שני?" (מה הבעיה? עוד שתי פיסקאות הוא יגלה בגדול מה הבעיה, הא.... מה הבעיה הוא אומר לי...),
"תשאירי אותם עם הבן הגדול, תקפיצי את הילדה וחברה שלה לחוג, ותחזרי....מה הבעיה?"

"כן" אמרתי לעצמי, "באמת מה הבעיה? למה זה כזה סיפור?" וביום שני בבוקר התקשרתי בחגיגיות לאמא של רועי והזמנתי אותו אלינו לאירוח מיוחד.

אחר הצהריים רצתי מהר להוציא את הקטנים מהמסגרות... השעה ארבע, הגדול עוד לא חזר מבית הספר, ארבע וחצי, הילד עוד לא חזר... בעשרה לחמש הבנתי שאנחנו בבעיה, לא רק שהילד כפי הנראה נחטף (שכחתי לרגע שהוא יותר גבוה מכולנו בבית וגם יותר חזק, ולומד כבר כמה שנים אומנויות לחימה, ואף זכה לשם החיבה "גודזיל"), יכול להיות שקרה לו משהו...

ואז יכלתי לעשות את הדבר היחיד שעלה לי בראש באותו רגע וזה להתקשר לבעלי ולנבוח עליו: "מה הבעיה? מה הבעיה אתה אומר לי? אז זאת הבעיה, שחטפו את הילד, עכשיו תתקשר למשטרה...מה הבעיה, הא?" וניתקתי בחמת זעם (עם פלאפון תמיד הניתוק פחות דרמטי מאשר טלפון של פעם...)
ואז עמדתי על מדרגות הבית ודאגתי עוד כמה דקות שלמות והילדה כבר היתה ארוזה כולה בבגדי המחול שלה ובלית ברירה הרמתי טלפון לאמא של רועי ואמרתי לה שכדאי שנדחה את האירוח כי אין לי סידור בשביל הבנים ואני חייבת להקפיץ את הילדה לחוג בלט (מכל הסיטואציה זה הדבר היחיד שהדאיג את הבת שלי, שבטעות קראתי לחוג הג'אז שלה "חוג בלט" ומגיל 5 היא כבר לא רוקדת בלט.... ועכשיו זה גם מאוד חשוב לה שאני אכתוב את זה בבלוג, היא לא רוקדת בלט!!!!!).

ואמא של רועי אמרה לי (למרבה הבושה): "מה הבעיה, אל תהיי כזאת מצחיקה, תביאי אותו לפה".
וכך, בדקה אחת התהפכו היוצרות ומילד מארח הפכנו לילד מתארח.
ובינתיים בידיים רועדות הסעתי את הבנות לחוג וכל הדרך שקלתי אם להתקשר למשטרה ולדווח שהילד נעדר (כרגיל, הוא לא ענה לפלאפון שלו), או גרוע מזה, לנסוע לבית הספר ולראות מה קורה (גרוע כי אם הייתי מוצאת אותו שם הייתי עושה לו פדיחות איומות...) ואחרי כמה דקות הילד סוף סוף התקשר ואמר לי: "אמא, 52 שיחות שלא נענו? את רצינית?" ומסתבר שהיה לו שיעור מעבדה בבית הספר שהסתיים בחמש, ובאמת בשבוע שלפני כן הוא אמר לי איזה מליון פעם את המילה "מעבדה" אבל לא זכרתי בשום הקשר את המילה "חמש".

וכך יצאנו פארשים בסיפור הילד המתארח, ואני גם חושבת שבעלי יחשוב שמונה פעמים לפני שהוא יגיד לי "מה הבעיה"....

♥ ___ ♥ _________♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ _________♥ ___ ♥ ___


אז בואו ונתחיל בהדרכה:

החומרים הדרושים:
לבד בצבעי סופגניה, חוט, מחט, דבק נוזלי, רוכסן ארוך בצבע בהיר
גוזרים את הלבד לעיגולים, שני עיגולים בקוטר 9 ס"מ (החיצוניים)
שני עיגולים בקוטר 8.5 ס"מ (הפנימיים)


מתחילים לתפור את הרוכסן לעיגול החום הגדול. אני תפרתי ידנית, אפשר כמובן גם במכונה


כשמגיעים לסוף העיגול, גוזרים את הקצוות של הרוכסן, תופרים היטב את הפינות.
התפירה בעיגול יוצרת נפח לסופגניה.
תופרים באותה הצורה גם את הצד השני של הרוכסן לעיגול הלבד.





 פותחים את הרוכסן עד הסוף, גוזרים קצת את החלק הפנימי של הרוכסן (כדי ליצור נפח יפה לסופגניה בלי בליטות), מדביקים מעל את שני עיגולי הלבד הקטנים יותר שגזרנו קודם. כדאי להשתמש בלבד עבה שייתן לסופגניה צורה מעוגלת.

יוצרים ביד חופשית את הציפוי ותופרים אותו





מעל תופרים פונפון קטן אדום (ריבה)

הארנק-סופגנייה שלכם מוכן

אפשר לסיים בשלב הזה ואפשר גם להוסיף שתי עיניים גדולות וחמודות

מי יכול לעמוד בפני פרצוף מתוק כזה? חייבים להתחיל להאכיל אותו....




בני המשפחה שלי ראו את התמונות האלה ובמקום להגיד לי איזה חמודי יצא הארנק, הם שאלו (כולם), "למה הוא אוכל כזה כסף קטן? למה לא צילמת עם יותר כסף?"
והתשובה היא כמובן (הם היו צריכים לדעת את זה כי זה בגללם): "זה כל הכסף שהיה לי בארנק...".


שיהיה לכולנו חנוכה נהדר
תודה שהייתם פה
באהבה
מקופלת











יום שני, 21 באוקטובר 2013

שיגרה זה רע?

עבר כמעט חודש מחופש סוכות ואפילו לא סיפרתי לכם איך היה (ככה זה כשכל יום את אומרת לעצמך: "מחר, מחר אני אכתוב בבלוג...מחר...").
הקיצר, נסענו לצפון, בדרך עצרנו בעתיקות קיסריה והסתובבנו שם על הטיילת ורק תלמיד-כיתה-א' (פעוט לשעבר) הלך מאוד מאוד רחוק מכולם עם הכובע על האף "אני יכול להריח את הריח של הדגים...איכס, אני שונא ריח של דגים...למה תמיד אני חייב ללכת למקום שיש דגים?".

"אמממממאאאאא, עד פה אני מריח את הדגים...."


ובאחד הימים עלינו לרמת הגולן והלכנו ליער האיילים.
אני התמוגגתי מאושר כמובן מהאפשרות להאכיל את האיילים הקטנים והקטנצ'יק גם הוא התמוגג מאושר כשהעופרים החמודים באו ואכלו מכף היד שלו, ורק תלמיד-כיתה-א' עמד במרחק ביטחון מהעופרים עם הכובע על האף ואמר: "אוף, אמא, מתי הולכים מפה כבר? אני שונא את הריח של החיות..למה? למה אני צריך כל הזמן ללכת למקומות שיש חיות? ולהאכיל אותם? למה?".


ובערב חזרנו, ובעלי, שעשה ריינג'רים עם הבן הגדול ולא היה איתנו ביער האיילים הושיב את הקטנים על הברכיים ושאל אותם איך היה, ולמרבה הפלא התלמיד הסרבן בעל חוש הריח המפותח מיד אמר: "היה כיף" והקטנצ'יק שהאכיל את העופרים מכף ידו והיה נראה שהוא כאילו נהנה מזה, אמר לאבא שלו (בהתבכיינות): "אבא, החמור הזה כל הזמן הלך אחריי ורצה לאכול לי את כל האוכל מהידיים...".


ובסוף יום כזה את תמיד שואלת את עצמך האם שווה להשקיע כל כך בילדים  ולרוץ איתם עד קצה העולם....להאכיל חמור אפשר גם ליד הבית...גם בתחום הריח אפשר לעשות וי בלי להתרחק כל כך.




מאכיל את "החמור הזה"
זה נראה כאילו ה"חמור" אוכל בייגל'ה, אבל למעשה הוא אוכל אוכל מיוחד שנתנה המדריכה במקום.
 




אפשר תמיד גם לחנוק שפן

או לחנוק ברווז






הכי כיף לקפוץ בטרמפולינה ולצעוק איזה 7,000 פעם "אמא, תראי אותי..."

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥



לפני כמה ימים חלם בעלי חלום רע. חלום כל כך רע שהוא התעורר ממנו עטוף זיעה קרה.
כמובן שהוא מיהר בבוקר לספר לי את החלום וגם אני התעטפתי כולי זיעה קרה וזעזוע.
"אבל איך התעוררת מהסיוט הזה"? שאלתי אותו אחרי שהוא פירט לי לפרטי פרטים את כל מה שעבר עליו.
"התעוררתי כי את נחרת איזה נחירה עצומה וזה העיר אותי, ואז רצתי כמו מטורף בבית ובדקתי שכולם בסדר ונישקתי אותם" אמר בעלי.
"ורק עכשיו אתה מספר לי את זה?" אמרתי לו באכזבה, "רק עכשיו אתה מספר לי שהדבר האחד והיחיד שהציל בעצם את חייך ואת חיי הילדים היה הנחירה שלי? במקום לקום ולהודות לי ולבדוק שאני בחיים ובסדר אתה בא בטענות לנחירה?" (למרות שכפי הניראה לא היה צורך בזה, בעצם אפשר היה לשמוע טוב מאוד שאני בחיים...או כפי שבעלי אומר: "גם בבתים הסמוכים ידעו שאת בחיים ובסדר...")
אז רק שתדעו לכם שנחירה יכולה להציל חיים, אל תזלזלו לעולם בנחירות...

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥



כפי שכבר אמרתי לכם, ילד אחד עלה לכיתה א'. ביום הראשון ללימודים הוא הלך בשימחה רבה וחזר הביתה והכין שיעורים בגאווה גדולה.
כבר ביום השני הוא טרח להגיד לי ש"בית ספר זה מה זה משעמם...." ואז הייתי צריכה לרדוף אחריו בכל הבית ולשחד אותו בכל מיני שוחדים שונים כדי שיישב להכין שיעורים.
ועכשיו הוא חוזר כל יום עם שיעורי בית, ומתחיל משא ומתן שלם סביב מה הוא עושה...
"אבל למה? למה אני צריך ללמוד את האות ל' המשעממת הזאת? למה?
"למה אני צריך ללמוד את האות מ', היא הכי משעממת, למה?
"למה אני צריך ללמוד את האות ה', היא יותר משעממת מ-ל' אפילו..

בשביל שתצליח להרכיב את המילה "למה?" (כאילו...)

ואתמול הוא חזר עם קטע קטן לקריאה ובסופו שתי שאלות.
"תקרא טוב טוב" אמרתי לו, "כדי שתוכל אחר כך להבין ולענות על השאלות".
"לא אמא" הוא ענה לי "אני לא רוצה להבין, אני רוצה לקרוא כמו שאני תמיד קורא...בלי להבין" (הוא אמר את זה ברצינות רבה, דרך אגב.. זה לא שהוא  התבדח איתי פה...).

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥



הבן של אחותי נסע למסע בפולין (מסע בעקבות השואה).
"נו, אז איך הולך לו, זה הרי לא מסע קל..." אני אומרת לאחותי.
"הולך לו בסדר, כשאנחנו מדברים איתו בטלפון הוא נשמע כרגיל אבל כשהוא מתכתב איתנו בטלפון את רואה שממש קשה לו והוא מאוד עצוב".
"אה, באמת? מה למשל הוא כותב לכם?"
"אתמול הוא כתב לנו: "איזה עצוב פה" ושם סמיילי עצוב ליד" אמרה לי אחותי בשיא הרצינות.

ואם זה לא מעיד על עצב, אז מה כן? אין, אין על סמיילי עצוב...

(הבת הגדולה של אחותי מן הסתם שולחת לי ברגע זה סמיילי עצוב...כבר כמה חודשים היא מבקשת שאכתוב עליה משהו בבלוג. אני מסבירה לה שזה מאוד פשוט, היא צריכה לעשות איזה פדיחה איומה ומיד היא נכנסת לדפי ההיסטוריה. משום מה היא מסרבת לשתף פעולה, "ובסוף את כותבת עליו?" היא אומרת לי בתוכחה.."אני לא מאמינה...רק בגלל שהוא שם סמיילי עצוב...", באמת, אין צדק בעולם...).

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


 גם לגדל ילדים גדולים זה לא פשוט. כבר שנים אני מספרת לבן הגדול שלי איזה חשוב זה לאכול ירקות. הילד שונא ירקות וגם כמעט את כל סוגי הפירות. הבעיה שבעידן האינטרנט כיום ילד יכול להביא הוכחה מדעית לכל דבר שהוא מסרב לעשות.
בערב הוא מגיע אלי עם מחקר שהוא מצא שבא להוכיח למה יש אנשים בעולם שלא מסוגלים לאכול פירות וירקות, לא רק שהם לא מסוגלים, זה משהו פיזי שקשור בבלוטות הטעם.....

אז אם הילדים שלכם באים עם מחקר כזה, אל תהיו פראיירים (מה גם שהם לא נרגעים רק עם פירות-ירקות, אחר כך על כל דבר שלא בא להם לאכול, הם אומרים לך: "אבל יש לי בעיה בבלוטות הטעם, זה כבר הוכח מדעית") ובעצם תשבו ותקראו את המחקר (באנגלית) כפי שעשה בעלי.  

מסתבר שרק אוכלוסיה מאוד מאוד מצומצמת של אנשים ממוצא אסיאתי  סובלים מהבעיה הזאת..... עכשיו הילד מחפש מחקר מדעי שמוכיח שבעצם אנחנו אסיאתיים. 

  ♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

לא יצא לי לספר לכם, אבל למשפחה שלנו הצטרפה תוכית קטנה ועדינה  
איזה יום אבא שלי (שהתחיל בכלל עם כל הסיפור הזה של תוכים מאולפים שמגדלים בבית) התקשר ואמר שהוא נמצא בחנות חיות והאם אנחנו רוצים בת זוג לתוכי. ברור שבעלי אמר כן. ואז אבא שלי הגיע אלינו עם התוכית אחרי שכל הדרך  באוטו היא  ישבה לו על הכתף (בסדר, לא אשמתנו שאנחנו כאלה הזויים, כמו שאתם רואים זה עובר בגנים...) ומיד התוכים התחילו לרדוף אחד אחרי השני ולהתנשק על הריצפה.

אנחנו כמובן שמחנו מאוד כי  אוהבים אצלנו צאצאים קטנים (של בני אדם וחיות אחרות) וגם כי כבר הבנו שהתוכי שלנו הגיע לבגרות מינית והוא מוכן לבת זוג (הבנו את זה בדרך הקשה אחרי שהוא ביצע מעשה מגונה בבעלי...או כמו שבעלי אומר: "עד עכשיו לא חזרתי לעצמי אחרי המקרה, הכבוד שלי חולל לנצח").  

מסתבר שהאידיליה נגמרה ממש מהר והתוכי אכל לתוכית את כל נוצות הזנב וגם לא הרשה לה לעמוד בתוך הכלוב המשותף שלהם על המקל הגבוה (היררכיה של תוכים) ובכלל, הציק לה כמו שכל הגברים אצלנו מציקים לבנות זוגם. אז רצנו וקנינו כלוב קטן וורוד ומיד התוכית אהבה את הכלוב החדש שלה.

הבעיה היא שהתוכית (כמו כל הנקבות בטבע, מאוד מאוד חכמה, למרות שהיא לא יפה כמו הזכר, עובדה שבעלי מאוד אוהב להזכיר על איך הזכרים בטבע הם היפים...) ומיד היא מצאה איך לצאת מהכלוב לבד, ואז התחלנו לקשור את הכלוב בכל מיני חוטים ובכל לילה לפני שאני הולכת לישון, אני שומעת רעשים חשודים מכיוון הכלוב הנעול ומוצאת את התוכית משוטטת באושר בחוץ (הילדים התחילו לקרוא לה "תוכיני" על שם הודיני). וכל פעם שמשחררים את שניהם להסתובב חופשיים התוכית הולכת ונכנסת לתוכי לכלוב שלו ויושבת לו על המקל הגבוה, בדיוק במקום שהוא לא מרשה לה לשבת (כל הנקבות אצלנו נקמניות בטירוף). 

שיהיה לכולנו המשך שבוע מעולה
נשיקות
מקופלת           






יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

על מיטות שבורות ומילים גסות

באחד הימים חוזר בעלי רעב מהעבודה. משום מה נראה לו שפנקייק שהבנים הקטנים הכינו זה לא נקרא אוכל ראוי לשמו (שזה ממש לא יפה כי שני הקטנים עמדו על כסאות במטבח והכינו אותו בעצמם תוך ערבוב אין סופי (שלא לומר הקצפה שלמה) של התערובת (כל אחד בקערה אישית משלו כמובן, שלא יהיו אשליות שהם ממש הצליחו לעשות משהו ביחד)). בעלי מחליט, כאמור שזה לא אכיל (וחבל) ומחליט ללכת ולאכול משהו בחוץ.
מיד אני מדביקה לו את שני הקטנים שאמנם כבר אכלו (הם לגמרי אכלו את מה שהם בישלו....) אבל ממש התגעגעו לקצת זמן איכות עם אבא שלהם (זה היה התירוץ להדביק אותם).
ואז הוא לוקח אותם לקומת האוכל בקניון, ומזמין לו משהו והם משחקים שם על המתקנים הקטנים האלה שצריך לשים שני שקלים וזה נותן לך שקט לשתי דקות.

אני כמובן ממהרת לנצל את זמן האיכות המופלא הזה עם עצמי לסגור פערים עם סדרות דרמה תקופתיות שלא יצא לי לראות.

ואז, כמה דקות אחרי שאני מתמוגגת לי בסלון, בעלי משתלט לי על מסך הטלויזיה בשיחת סקייפ (אפשר, לצערי, לעשות זאת בטלויזיה החכמה מדי שלנו) ותוך כדי שהוא אוכל הוא מחליט להראות לי את הקטנצ'יק נלחם על מקומו על הג'ירפה המתנדנדת.

מילא לראות את הילד יושב במשך רבע שעה על הג'ירפה (ונפרדנו לפני כשתי דקות בקירוב), אבל לראות אותו יושב כמו איזה חננה קטנה ולידו יושבת איזו  ילדה זערורית שדוחפת אותו והוא בתגובה צועק: "אי, אבא, הוא דוחפת אותי... אי, אבא הוא מלכלכת אותי, אי, אבא, הוא מרביצה לי"....(השגיאות במקור). ואז בעלי מתנתק (בשעה טובה) מהסקייפ ועשר דקות אחר כך הם שוב בבית.

תאמינו לי, אל תאפשרו לטלויזיות החכמות להכנס אליכם הביתה....

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

המיטה שלנו נשברה. עכשיו בטח חלק מכם מחזיקים ממני איזה תותחית על שהצליחה לשבור את מיטתה מרוב פעילות  אבל האמת היא שהמיטה שלנו הייתה כבר בת 15. בהתחלה היא סתם קצת התנדנדה והשמיעה קולות חריקה מוזרים, ואז בעלי שמתקן כל מה שמתקלקל בבית הביא את הרתכת שלו וריתך אותה והודיע לי ש"אני עוד אמות במיטה הזאת, את עוד תראי איך היא תחזיק לנו כל החיים...".

 אחר כך הצד שלי כמעט קרס בצורה מסוכנת ובעלי פירק מהאופניים של הילד את גלגלי העזר וריתך את הברזל שמחזיק את גלגל העזר לצד שלי של המיטה (הוא טען שרק אני צריכה גלגלי עזר, הוא כבר לגמרי מעבר לשלב הזה) וכך ישנו עוד כמה חודשים.

אחר כך קמתי בוקר אחד ושמתי לב שבאמת יש סיכוי שבעלי ימות במיטה הזאת, ראש המיטה היה נטוי בזוית מסוכנת בערך חמישה סנטימטר מראשו ועוד רגע היה חונק אותו למוות. מאחר ובעלי בעל כושר המצאה יוצא דופן (כי באמת מעטים האנשים שהיו חושבים על פתרונות כל כך יצירתיים במטרה לשמר מיטה שבמקור הייתה דרעק אחד גדול ) הוא קשר חוטי ברזל בין הרגליים של המיטה כדי שגב המיטה לא ייפול לנו על הראש. כל העסק הזה היה מוזר ומעניין, מיד כשהייתי קמה בבוקר היו רגליי מסתבכות בחוטי הברזל ומשמיעות צליל פריטת מיתר מוזר ומתכתי (מנגינת בוקר טוב), לפעמים הילדים היו נתקלים בזה ונופלים, ולפעמים זה סתם התרופף קצת ודרש תיקונים ושיפוצים.

בסופו של דבר החלטנו להחליף מיטה, מצאנו מיטה מעץ מלא (עלק, רק אחר כך גילינו שכולו חלול מבפנים, אבל בחנות זה היה נראה עץ מלא לגמרי, בסדר, הוא היה מלא אויר בעצם).
המיטה הגיעה, מסתבר שהביאו אותה בלי ארגז מצעים שהזמנו במיוחד, ואז המרכיבים אמרו לי שאין טעם להרכיב את כל המיטה ובינתיים הם שמו לנו מין מיטה זמנית כזאת.
המיטה הזמנית  מאוד מזכירה לי את המיטה הקודמת שלנו, כולה רופפת ומתנדנדת ובלילה כשאנחנו ישנים, היא משמיעה קולות חריקה מוזרים.

קולות החריקה המוזרים האלה, כל כך מוכרים לאזנינו, שאנחנו ישנים שינה עמוקה ונהדרת על המיטה הזמנית, ועכשיו אנחנו מאוד מודאגים מהרגע בו תגיע המיטה האמיתית והיציבה שהזמנו....

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


ילדון חמוד חוזר מכיתה א', "מה אכלת בצהרון?" אני חוקרת אותו כמו אמא פולניה ממוצעת, "לא אכלתי דבר" עונה לי הילדון. התשובה הזאת ממלאה אותי זעם וגאווה גם יחד, זעם כי איזה מן דבר זה לא לאכול דבר?  וגאווה כי השפה של הילד לגמרי עשירה ויפה (וממש לא ברור לי מאיפה זה בא לו...). חוץ מזה הוא מספר לי שלמרות שהאחים שלו שכנעו אותו ש"פיית השיניים לא קיימת" היא בכל זאת באה והשאירה לו 20 ש"ח מתחת הכרית, מסתבר שזה התעריף של פיית השיניים (בינתיים בעלי על תקן הפייה) והיא משאירה כסף גם על השן השנייה שנפלה לו...(עכשיו זה ככה על כל שן? אנחנו רק בשנייה, מה יהיה?)

אחיו הקטן חזר גם הוא עם שפה עשירה מהגן, דבר ראשון הוא למד להצמיד לכל דבר ששואלים אותו את צמד המשפטים: "אבל מה את רוצה ממני?", וגם  " מה הבעיה שלך?", נגיד אני פוקדת עליו לבוא להתקלח, מיד הוא אומר לי: "אבל מה את רוצה ממני, אני לא צריך להיללח (להתקלח...), מה הבעיה שלך?".
השבוע הוא גם אמר לי: "אסור להגיד חרא, חרא זאת מילה לא יפה ואסור להגיד חרא, נכון אמא שאסור להגיד חרא?" (והנה, אמרת את זה עכשיו רק 4 פעמים).

ובינתיים בראשי ההוזה עולות כל מיני הדרכות לעבודות עץ עם גירוד של תמונה עליהן (זה ממכר  שחבל על הזמן, כל הזמן אני מחפשת אלמנטים בבית שאפשר לגרד עליהם תמונה...)

קצת חותמות לסיום
רובן חותמות חתונה













איזה כיף, כבר יוצאים לחופש סוכות
כמה חיכיתי לו

שיהיה לכולנו חופש נהדר
ותודה על התגובות החמודות שאתם משאירים לי (החלטתי להיות בן אדם ולענות סוף סוף לכל תגובה ותגובה, כפי שתוכלו לראות בפוסט הקודם...)
נשיקות
מקופלת



יום שני, 2 בספטמבר 2013

מתנה קלילה ומהירה לראש השנה




זהו, אוגוסט נגמר, אפשר קצת להתחיל לנשום

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

ארבעה ילדים התחילו ארבע מסגרות חדשות.
ילד גדול התחיל תיכון
ילדה התחילה חטיבת ביניים
ילד שלישי התחיל כיתה א'
וקטנצ'יק אחד התחיל גן עירייה

שנה נדירה בה ארבעה ילדים מתחילים את ארבעת מסגרות החינוך, שיהיה לכולם בהצלחה. 

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

שנה חדשה בפתח, מלאה החלטות חדשות-ישנות ותכניות
לכבודה, אני מעלה הדרכה קלילה ושווה במיוחד של העברת תמונה.
טכניקה כייפית, מינימום חומרים ומינימום עבודה. אפשר להעביר את התמונה על עץ, על בד כותנה דק ולבן, על מתכת צבועה באקריליק.


♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___

החומרים הדרושים:

  • קופסת מתכת/עץ לצביעה (זה יכול להיות גם שלט לדלת, קופסה לסכו"ם, כל כלי עץ שתרצו לשדרג ולהוסיף לו תמונה/כיתוב)
  • צבע אקרילי
  • ג'ל מדיום (קונים בכל חנות יצירה)
  • דימוי/כיתוב כלשהו שהדפסתם במדפסת וצילמתם אחר כך במכונת צילום (משתמשים בצילום בלבד! במידה ורוצים כיתוב, יש להדפיסו הפוך!!!)
בחרתי קופסה מתכתית צובעים את הקופסה בצבע האקרילי



מדפיסים את הדימוי שרוצים ומצלמים אותו במכונת צילום.
במידה ויש בו טקסט, צריך להקפיד כי הוא יהיה בכתב ראי.

(הקלקה על התמונה תגדיל אותה ותוכלו להשתמש בדימוי שכבר הכנתי)

כל הדימויים בהם השתמשתי לקוחים מהאתר הזה.



גוזרים את הדימויים מהנייר המצולם




מורחים עם האצבע שיכבה דקה של ג'ל מדיום על הדימוי אותו רוצים להעביר, מצמידים את הנייר ומהדקים אותו למשטח. מחכים לייבוש מלא כשעה.




אחרי התייבשות מרטיבים את האצבע ומתחילים לקלף את הנייר.





מסירים את שאריות הנייר הלבן עד שחושפים לגמרי את התמונה שמתחת שנצמדה והתייבשה עם הדבק


לאחר הקילוף אין חשש להרטיב את הדימוי ולנקות את הקופסה. הדימוי לא יורד.

אפשר למרוח מעט לכה כדי לתת לקופסה גימור יפה.

זהו, ממלאים בשוקולדים/תפוחים, מה שאוהבים.


מצלמים על רקע הפלייסמטים המרהיבים של אורית מטווילינגן (קודם צריך להחליט על איזה מהם מצלמים, יש ארבעה פלייסמטים שונים ואחד יותר יפה מהשני....).









תיראו כמה יפה ומדוייק יוצא הכיתוב.


הייתי חייבת לבדוק איך ההעברה עובדת על בד
הדפסתי הפוך כמובן את הדימוי, צילמתי במכונת צילום והעברתי בדיוק באותה הטכניקה לבד כותנה לבן ודק. יצא מצויין, הבד נותר רך ונעים גם לאחר ההעברה.


הכי כיף להעביר תמונה על עץ, שוב, בדיוק אותה הטכניקה, חמש דקות עבודה (רוב הזמן הולך על ציפייה שהכל יתייבש היטב), קילוף של הנייר ויש העברה מושלמת.




וזה מה שיש בצד השני.


זהו, ספרו לי איך הולך לכם עם הטכניקה.
שתהיה שנה נהדרת
שנה מתוקה מלאה באהבה ומשפחתיות
המון בריאות לכולם
וכמובן, יצירתיות.

באהבה,
מקופלת.


יום שישי, 2 באוגוסט 2013

אוף, הקיץ הזה

זהו, זה כאן, גם אם אני אמשיך להכחיש, ולעשות כאילו זה לא פה, ולהתנגד, ולהתנהג בילדותיות (נו, מה חדש?), זה לא יעזור. זה פה וזה יישאר עוד חודש (כמעט)....החופש הגדול

זה יהיה פוסט עצבני ומקטר, שכולו זיעה ועצבים וסיפורי גמילה של הקטנצ'יק (שמתם לב שלא השתמשתי בכינוי הישן שלו "תינוק"? כי אפילו אני מבינה שילד בן 3 שכבר ממש כמעט גמול לגמרי, לא ייקרא מעתה והלאה בכינוי "תינוק").

דווקא התחלנו את הקיץ טוב, חמי וחמותי (שיחיו) הזמינו את כולנו לחופשה ביוון וכך כבר ב 1.7 הוא היום הראשון לחופש (של הילדים, אני כמובן לא בחופש אף פעם...) מצאנו את עצמנו על המטוס עמוסים בילדים ובציוד. ( ברור לכם שלא אני זו שקבעה את התאריך, או אפילו נשאלה האם הוא נוח לה ,כי איזה אמא קובעת תאריך חופשה בזמן שיש קייטנה? כאילו?).

וכך נסענו לנו, ביום הראשון של החופשה ונהנינו כל כך (אפילו שהייתי ממש צריכה להתנהג יפה כל הזמן ולא להיות כפויית טובה וחוצפנית ועוד כל מיני התנהגויות שמסתבר שאני רגילה אליהן...ולא להמריד את הגיסות שלי כי מסתבר שזה לא יפה...אופס...).

משם, תאמינו לי, זה רק הלך והתדרדר, שתי דקות אחרי שחזרנו מהנופש, בעלי הלך לאימון הג'יאוג'יצו שלו וחזר עם יד שבורה.
ליתר דיוק, מיד אחרי האימון הוא המשיך למוקד החירום, ושם צילמו אותו וקיבעו וגיבסו ועוד כל מיני דברים שלמחרת  הוא סיפר לי עליהם באריכות (כאילו לא חוקק מעולם בבית החוק של "פציעות האימונים") ואחרי כל הגיבוסים הוא חזר הביתה והלך לישון (אני כבר נחרתי מזמן ואפילו לא הייתי מודעת לכל הדרמה הזאת) ורק בבוקר כשקמתי שמתי לב שצמח משהו חדש לבעלי על היד, ואז הסתכלתי על זה ארוכות ומה שחשבתי במשך תקופה מאוד ארוכה באמת הוכח כנכון - מבטים קטלניים לגמרי יכולים להעיר בן אדם - עובדה, בעלי התעורר מזה ואז אמר לי שזה קרה באימון ואז לא רציתי לשמוע על זה יותר.... כי מי שובר בתחילת החופש הגדול יד? ועוד יד ימין? ואז לא יכול במשך חודש שלם לקלח את שני הבנים הקטנים שלו? באמת....מאז הוא זכה לכינוים שונים כגון "האיש והיד", "יד הנפץ", ו"מר נזק"  (בסדר, לא חזקים אצלנו בפירגון...).

אחר כך השקעתי ממש המון המון זמן בגמילה של הקטנצ'יק (רק תיראו איך זה יכל להיות מן בלוג מדהים כזה של טיולים בארץ ובעולם עם המלצות למקומות יפים וצילומים של ים וכאלה וברגע אחד חזרנו למקום הטבעי של הבלוג - קקי...)

הקיצר, קצת לפני שהקטנצ'יק חגג יום הולדת שלישי החלטתי (החלטה שלי פרטית, אף אחד לא חשב שהילד בשל, לא אבא של הילד, לא אחים של הילד ולגמרי לא הילד עצמו...) שהגיע הזמן לגמול אותו כי הוא חמור גדול בן 3 (כינוי חיבה בבית שלנו לאדם בוגר). ואחרי שיכנועים ופיתויים (בסדר, נגיד את זה בגלוי...שוחד...) הילד הסכים להוריד את החיתול וללבוש תחתונים ואז להמשיך לעשות מה שהוא עשה בחיתול בתוך התחתונים.

זה השלב שבו את לגמרי בין המיצרים. מצד אחד, את מבינה שלמרות גילו המתקדם, הוא לא ממש בשל... ומצד שני...גן עירייה עוד חודשיים....(לגן עירייה יש להגיע גמול, זה ידוע לגמרי). ו
אז התחלנו בסיחרור שלם של שאלות (יש לך פיפי? אז למה את מחזיק את ה bolbol אם אין לך? נו, בוא נרוץ ביחד לשירותים...) והמון תשובות זועמות ("די, אין לי, לא רוצה...תעז'בי אותי...) ובסוף ריצה מטורפת לשירותים והמון צעקות מסוג "נו, תכניס כבר את ה  bolbol  תכניס אותו..." (כי זה נורא נחמד שאתה רוצה לשבת על האסלה, אבל אתה בן? כאילו? אז זאת לוגיסטיקה אחרת לגמרי אם אתה יושב?) ואז הוא מתעצבן והכל בורח החוצה, וברוב הפעמים ברוב ייאושי אני אומרת לו: "טוב, נו, אויש, אני אחזיק לך את ה  bolbol (ובצד אני תמיד שומעת את בעלי ממלמל לעצמו: "למה לי היא לא אומרת דברים כאלה?) ותמיד אני כל כך עצבנית ומיוזעת שזה אפילו לא מצחיק אותי....

וגם ילד בן 6 (פעוט לשעבר) שנפלה לו שן, והוא אמר לי בגאווה: "אמא, זאת השן הראשונה שלי" ושני אחים גדולים שבשניה שנפלה לו השן אמרו לו: "תשמע טוב, אין דבר כזה פיית שיניים, עכשיו יספרו לך כל מיני סיפורים על הפייה, ואיך היא תקנה לך מתנה, וכל מיני שטויות כאלה...אל תאמין, גם אנחנו היינו בסרט הזה וסיפרו לנו אותם סיפורים ...אמא קונה לך את המתנה...אין דבר כזה פיית שיניים"  (הם עברו אחר כך תחקיר מעמיק על למה להרוס לילד חלומות ילדות ואמרו שהם לא רוצים שהוא יגדל "תמים וטמבלון כזה שמאמין בשטויות") אבל הנזק כבר נעשה, ואז בעלי שחשב שאולי עוד אפשר לתקן את הטעות האיומה, סיפר לילד מן סיפור שלם על איך אמא בבוקר עובדת בעבודה רגילה אבל בלילה היא עובדת בתור פיית שיניים (טוב, מכל המקצועות הלייליים שיכלתי לעשות עוד יצאתי בזול) ויצא שטימטמנו את הילד עוד יותר ממה שהתכוונו.


ובתוך כל המהומה הרגילה הזאת רץ לו התוכי על הריצפה, חופשי ומאושר. השבוע הייתי בטוחה שדרכתי עליו כי שניה לפני כן ראיתי אותו רץ לידי ואז בטעות דרכתי על משהו  ושמעתי קול מחליא של ריסוק וצרחתי כמו משוגעת (כי כמעט נפלתי) ומסתבר שרק ריסקתי לקטנצ'יק קטר צעצוע.
ואחר כך התוכי הלך ופירק לי זר שלם של פרחי משי וקצת הצטערתי שבעצם זה היה קטר...
ע
כשיו הוא למד לבוא ולבקש אוכל כשהוא רואה שמישהו אוכל משהו (שבעצם זה קורה בכל רגע נתון), ומיד הוא רץ לאותו מישהו ועומד לידו ומסתכל עליו בעין אחת חוקרת ובראש מוטה הצידה,  מחכה שיתנו לו משהו לאכול (הוא נהיה סוג של כלב) ולרוב הוא גם מקבל.
הילדה שלי סיפרה לי שהוא מת על אורז עם רוטב אדום, לא נעים לי להגיד לו אבל בתוך הרוטב האדום התבשל גם עוף... וכל פעם שאני מסיימת לסדר שולחן לארוחת ערב, הוא בא ויושב בתוך אחת הצלחות, כמו תרנגולת קטנה, וכשהילדים מואילים בטובם להגיע לשולחן אני אומרת להם שהתוכי הוא הראשון שמתייצב כשאני צועקת להם "כולם לשולחן".

אני מצרפת תמונות של כל מיני חותמות שעשיתי.
יש לי המון התחלות של עבודות חדשות, אבל למי יש זמן לזה? (אולי באוקטובר... אחרי שכולם יחזרו למסגרות וייגמרו החגים) ותתחיל רוח נעימה כזאת...אח...אוקטובר....ההיית או חלמתי חלום?

חלק (קטן) מהעיצובים הוא שלי והרוב של הלקוחות המוכשרים שלי:














שיהיה לנו סוף שבוע מעולה.
 כן, אוגוסט כבר כאן
אני, ברשותכם, אעשה את עצמי כאילו עוד לא שמעתי על זה...

נשיקות מקופלת


יום חמישי, 20 ביוני 2013

סוף שבוע זוגי

נכון שיש מצבים כאלה בחיים בהם אדם חייב לקחת יוזמה ולהתחיל לפעול?
שאדם לוקח את עתידו בידיו?
שאם משהו לא מוצא חן בעיניו הוא חייב לעשות שינוי? ולפעול למען המטרה?

טוב, עכשיו זה נשמע כאילו המרתי את דתי, או לפחות החלפתי מקום עבודה...אבל לא, פשוט חגגתי יום הולדת.
מאחר ושנה שעברה כתבתי באריכות על איך חגגתי יום הולדת מעפן למדי, החלטתי שלא עוד...אני הולכת לחגוג השנה כראוי.

מיד הרמתי טלפון לאמא שלי ושאלתי אותה אם היא מוכנה לבוא לשמור על הילדים בסוף השבוע הקרוב.
אמא שלי אמרה לי: "ברור!!! כמה פעמים כבר אמרתי לך לנסוע? למה את אף פעם לא נוסעת? אני שנים כבר אומרת לך שאני אשמור לך על הילדים ואת לא מנצלת את זה..." ומיד היא נכנסה לסחרור שלם של מתכונים בריאותיים שכוללים שיבולת שועל ועוד כל מיני דברים שהתוכי שלנו אוכל,  ואף הכינה לעצמה באותו ערב קציצות עם תירס ושיבולת שועל כדי לבדוק אם זה טעים והאם הילדים יאכלו (זה היה טעים, כפי שהיא גילתה אבל הסכימה בינה לבין עצמה שאין סיכוי שהילדים יאכלו).

אני כמובן מיד נמלאתי פיקפוק בנוגע לנסיעה, "איך אני יכולה להשאיר אותם?" שאלתי את עצמי, הם ממש תינוקות קטנים כולם... הגדול בסך הכל התחיל ממש עכשיו להתגלח...(וגם את זה הוא עשה בסך הכל פעמיים), וזה שלפעמים אני קוראת לו לבוא להוריד לי דברים מהארונות למעלה כי אני לא מגיעה...זה לא אומר שהוא יכול לשרוד 24 שעות בלי אמא שלו*

* עכשיו אתם אומרים לעצמכם: "אבל הרגע היא חזרה מרומא, לא? אז מה הקטע? למה היא חופרת? והתשובה מאוד פשוטה, מאז שהם נולדו, או שבעלי נסע, או שאני נסעתי או שנסענו כולנו ביחד... רק פעם, לפני איזה 9 שנים נסענו לסוף שבוע מהעבודה של בעלי והשארנו את התינוקות הקטנים שלנו בלעדינו (והיו לנו רק שניים אז).
והנה, עכשיו אני עושה את זה שוב.

בארוחת הערב אמרתי לבעלי: "But how will we tell the kids that they doesn't come ?
והבן הגדול שלי אמר: "אמא, את לא יכולה להשתמש ב Doesen't ביחד עם They  כי זה פרזנט סימפל ולכן זה מתאים רק ל:  she, he  ו- It. את צריכה להגיד: "They don't come"

והבת שלי אמרה: "אמא לא יודעת  Grammar (דקדוק) בכלל.
ובאותו הרגע נעלמו להם נקיפות המצפון והרגשתי חופשייה לנסוע בכיף.

ובזריזות  ארזתי לנו תיק, ניקיתי היטב את כל הבית וערב לפני הנסיעה בעלי אמר לי: "אני לא יודע, אני מרגיש קצת את הגרון", ומיד החזיר אותי אחורה, או כפי שאמרתי לו: "אוף, זה כל כך לונדון 1996", השנה שבה התחתנו ויצאנו לירח דבש בלונדון ומרגע שנחתנו  בעלי לא הרגיש טוב וכאב לו הגרון ורצה לבלות את ירח הדבש שלו ברביצה במיטה ובגניחות (אבל לא מהסוג הנכון) ובכל בוקר שלפתי אותו בכוח מהמיטה (כבר היינו נשואים, כך שמידת הרחמים שלי פחתה פלאים) והכרחתי אותו לצעוד ברחובות לונדון מהבוקר עד הערב ועד היום הוא זוכר לי את זה (ולהפך).
"אין שום סיכוי שאתה עושה לי שוב את אותו תרגיל, תדחה את המחלות שלך עד יום ראשון בבקשה".
ונסענו, והיה ממש ממש כיף, הלכנו לבד לים, שתינו בירה על החוף, ישנו עד מאוחר בשבת בבוקר וחזרנו מלאי כוח ואנרגיות (טוב, רק אני חזרתי מלאת כוח ואנרגיות, בעלי מיד הרגיש גם את האוזן בנוסף לגרון ומאז ועד לזמן הקלדת מילים אלו הוא לא מרגיש טוב....וזה היה לפני שבוע וחצי.....לא יודעת איך לא קראתי נכון את המפה כבר ב- 96).

ובינתיים אמא שלי ששמרה על הילדים לימדה את התינוק איך לאכול קוטג', לקחה אותו פעמיים לגן שעשועים, הסבירה בתקיפות לחברים של הפעוט שלא באים אלינו מתי שמתחשק, גיהצה לי הר של חולצות מכופתרות ועשתה טיפול החייאה לכל הצמחים שלי (זה כמובן בנוסף לבישול אוכל בריאותי לכולם, תודה אמא, אין עלייך).

וזהו, יום ההולדת שלי עבר ונגמר ועוד מעט יש לבעלי יום הולדת.

אני אעשה לו נאום קטן על איך כדאי לכל אדם לקחת יוזמה, ולהתחיל לפעול...ואיך הוא לוקח את עתידו בידיו....

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


התינוק התחיל להבחין שיש הבדל בין בנים לבנות.
הסיבה שהוא התחיל להבחין בכך היא רק בגלל שבבית שלנו אין טיפת פרטיות לבן אדם.
נגיד שמישהי צריכה להכנס לשירותים, אין סיכוי שהיא הולכת לשם לבד, מיד התינוק רץ אחריה ומתעקש להכנס יחד איתה (הברירה השניה היא  שהוא יישאר בחוץ ויצרח כמו מטורף), אז היא מכניסה אותו. לא רק הוא חושב שפרטיות זה מיותר, גם אחים שלו חושבים ככה ולכן בשתי הדקות שהיא שוהה שם, אנשים באים לשאול שאלות , לבקש כסף, לבדוק האם מותר להזמין חבר? (ולפעמים, אם החבר כבר אצלנו, הם באים לשאול שאלה ביחד עם החבר, ואז אני (בסדר, כבר הבנתם שזאת אני, אפשר להפסיק לדבר בגוף שלישי יחיד), צריכה לעשות מן אקרובטיקה כזאת ולסגור את הדלת לפני שהם מתפרצים פנימה בריצה...כי אין מפתחות בבית הזה....כי כל מיני אנשים כבר ניסו לנעול את עצמם בכל מיני חדרים ולא יכלו לצאת משם....), הקיצר, בלאגן שלם... ובתוך כל המהומה הזאת עומד התינוק שבטוח שהוא שם בזכות ולא בחסד, מלהג בלי הפסקה, משתלט על נייר הטואלט, מושיט לי ריבועי נייר פצפונים בזה אחר זה ומדי פעם מוריד את המים ודופק לי את המשענת  של המושב על הגב, רק כדי להנעים לשנינו את השהות שם.

בסדר, מילא כל זה, אבל אז התינוק גילה שיש הבדל בין בנים לבנות ומאז הוא נוהג לומר לכל אדם שהוא פוגש שלושה משפטים:
1. אני בן, יש לי בולבול (יש להגות BOLBOL).
2. לאמא שלי אין בולבול, היא בת, יש לה פישפיש (תודה על הפירוט, אנשים לא ראו את כל התמונה עד שטרחת ליידע אותם).
3. איפה בולבול שלך? (יש אנשים שיושבים בכלא על שאלות מהסוג הזה).

כן, כמו בהרבה מקרים שקשורים בילדים, לא כולם חושבים שזה חמוד.


♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


הדבר היחיד שעשיתי בזמן האחרון (בתחום היצירה כמובן) הוא גילוף חותמות:














שיהיה לנו סוף שבוע מופלא
אוהבת אתכם
ובמיוחד את התגובות החמודות שאתם משאירים לי
מקופלת