יום שני, 21 באוקטובר 2013

שיגרה זה רע?

עבר כמעט חודש מחופש סוכות ואפילו לא סיפרתי לכם איך היה (ככה זה כשכל יום את אומרת לעצמך: "מחר, מחר אני אכתוב בבלוג...מחר...").
הקיצר, נסענו לצפון, בדרך עצרנו בעתיקות קיסריה והסתובבנו שם על הטיילת ורק תלמיד-כיתה-א' (פעוט לשעבר) הלך מאוד מאוד רחוק מכולם עם הכובע על האף "אני יכול להריח את הריח של הדגים...איכס, אני שונא ריח של דגים...למה תמיד אני חייב ללכת למקום שיש דגים?".

"אמממממאאאאא, עד פה אני מריח את הדגים...."


ובאחד הימים עלינו לרמת הגולן והלכנו ליער האיילים.
אני התמוגגתי מאושר כמובן מהאפשרות להאכיל את האיילים הקטנים והקטנצ'יק גם הוא התמוגג מאושר כשהעופרים החמודים באו ואכלו מכף היד שלו, ורק תלמיד-כיתה-א' עמד במרחק ביטחון מהעופרים עם הכובע על האף ואמר: "אוף, אמא, מתי הולכים מפה כבר? אני שונא את הריח של החיות..למה? למה אני צריך כל הזמן ללכת למקומות שיש חיות? ולהאכיל אותם? למה?".


ובערב חזרנו, ובעלי, שעשה ריינג'רים עם הבן הגדול ולא היה איתנו ביער האיילים הושיב את הקטנים על הברכיים ושאל אותם איך היה, ולמרבה הפלא התלמיד הסרבן בעל חוש הריח המפותח מיד אמר: "היה כיף" והקטנצ'יק שהאכיל את העופרים מכף ידו והיה נראה שהוא כאילו נהנה מזה, אמר לאבא שלו (בהתבכיינות): "אבא, החמור הזה כל הזמן הלך אחריי ורצה לאכול לי את כל האוכל מהידיים...".


ובסוף יום כזה את תמיד שואלת את עצמך האם שווה להשקיע כל כך בילדים  ולרוץ איתם עד קצה העולם....להאכיל חמור אפשר גם ליד הבית...גם בתחום הריח אפשר לעשות וי בלי להתרחק כל כך.




מאכיל את "החמור הזה"
זה נראה כאילו ה"חמור" אוכל בייגל'ה, אבל למעשה הוא אוכל אוכל מיוחד שנתנה המדריכה במקום.
 




אפשר תמיד גם לחנוק שפן

או לחנוק ברווז






הכי כיף לקפוץ בטרמפולינה ולצעוק איזה 7,000 פעם "אמא, תראי אותי..."

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥



לפני כמה ימים חלם בעלי חלום רע. חלום כל כך רע שהוא התעורר ממנו עטוף זיעה קרה.
כמובן שהוא מיהר בבוקר לספר לי את החלום וגם אני התעטפתי כולי זיעה קרה וזעזוע.
"אבל איך התעוררת מהסיוט הזה"? שאלתי אותו אחרי שהוא פירט לי לפרטי פרטים את כל מה שעבר עליו.
"התעוררתי כי את נחרת איזה נחירה עצומה וזה העיר אותי, ואז רצתי כמו מטורף בבית ובדקתי שכולם בסדר ונישקתי אותם" אמר בעלי.
"ורק עכשיו אתה מספר לי את זה?" אמרתי לו באכזבה, "רק עכשיו אתה מספר לי שהדבר האחד והיחיד שהציל בעצם את חייך ואת חיי הילדים היה הנחירה שלי? במקום לקום ולהודות לי ולבדוק שאני בחיים ובסדר אתה בא בטענות לנחירה?" (למרות שכפי הניראה לא היה צורך בזה, בעצם אפשר היה לשמוע טוב מאוד שאני בחיים...או כפי שבעלי אומר: "גם בבתים הסמוכים ידעו שאת בחיים ובסדר...")
אז רק שתדעו לכם שנחירה יכולה להציל חיים, אל תזלזלו לעולם בנחירות...

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥



כפי שכבר אמרתי לכם, ילד אחד עלה לכיתה א'. ביום הראשון ללימודים הוא הלך בשימחה רבה וחזר הביתה והכין שיעורים בגאווה גדולה.
כבר ביום השני הוא טרח להגיד לי ש"בית ספר זה מה זה משעמם...." ואז הייתי צריכה לרדוף אחריו בכל הבית ולשחד אותו בכל מיני שוחדים שונים כדי שיישב להכין שיעורים.
ועכשיו הוא חוזר כל יום עם שיעורי בית, ומתחיל משא ומתן שלם סביב מה הוא עושה...
"אבל למה? למה אני צריך ללמוד את האות ל' המשעממת הזאת? למה?
"למה אני צריך ללמוד את האות מ', היא הכי משעממת, למה?
"למה אני צריך ללמוד את האות ה', היא יותר משעממת מ-ל' אפילו..

בשביל שתצליח להרכיב את המילה "למה?" (כאילו...)

ואתמול הוא חזר עם קטע קטן לקריאה ובסופו שתי שאלות.
"תקרא טוב טוב" אמרתי לו, "כדי שתוכל אחר כך להבין ולענות על השאלות".
"לא אמא" הוא ענה לי "אני לא רוצה להבין, אני רוצה לקרוא כמו שאני תמיד קורא...בלי להבין" (הוא אמר את זה ברצינות רבה, דרך אגב.. זה לא שהוא  התבדח איתי פה...).

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥



הבן של אחותי נסע למסע בפולין (מסע בעקבות השואה).
"נו, אז איך הולך לו, זה הרי לא מסע קל..." אני אומרת לאחותי.
"הולך לו בסדר, כשאנחנו מדברים איתו בטלפון הוא נשמע כרגיל אבל כשהוא מתכתב איתנו בטלפון את רואה שממש קשה לו והוא מאוד עצוב".
"אה, באמת? מה למשל הוא כותב לכם?"
"אתמול הוא כתב לנו: "איזה עצוב פה" ושם סמיילי עצוב ליד" אמרה לי אחותי בשיא הרצינות.

ואם זה לא מעיד על עצב, אז מה כן? אין, אין על סמיילי עצוב...

(הבת הגדולה של אחותי מן הסתם שולחת לי ברגע זה סמיילי עצוב...כבר כמה חודשים היא מבקשת שאכתוב עליה משהו בבלוג. אני מסבירה לה שזה מאוד פשוט, היא צריכה לעשות איזה פדיחה איומה ומיד היא נכנסת לדפי ההיסטוריה. משום מה היא מסרבת לשתף פעולה, "ובסוף את כותבת עליו?" היא אומרת לי בתוכחה.."אני לא מאמינה...רק בגלל שהוא שם סמיילי עצוב...", באמת, אין צדק בעולם...).

♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥


 גם לגדל ילדים גדולים זה לא פשוט. כבר שנים אני מספרת לבן הגדול שלי איזה חשוב זה לאכול ירקות. הילד שונא ירקות וגם כמעט את כל סוגי הפירות. הבעיה שבעידן האינטרנט כיום ילד יכול להביא הוכחה מדעית לכל דבר שהוא מסרב לעשות.
בערב הוא מגיע אלי עם מחקר שהוא מצא שבא להוכיח למה יש אנשים בעולם שלא מסוגלים לאכול פירות וירקות, לא רק שהם לא מסוגלים, זה משהו פיזי שקשור בבלוטות הטעם.....

אז אם הילדים שלכם באים עם מחקר כזה, אל תהיו פראיירים (מה גם שהם לא נרגעים רק עם פירות-ירקות, אחר כך על כל דבר שלא בא להם לאכול, הם אומרים לך: "אבל יש לי בעיה בבלוטות הטעם, זה כבר הוכח מדעית") ובעצם תשבו ותקראו את המחקר (באנגלית) כפי שעשה בעלי.  

מסתבר שרק אוכלוסיה מאוד מאוד מצומצמת של אנשים ממוצא אסיאתי  סובלים מהבעיה הזאת..... עכשיו הילד מחפש מחקר מדעי שמוכיח שבעצם אנחנו אסיאתיים. 

  ♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥ __ ___♥ __ ___♥ __ ___ ♥ __ ___ ♥

לא יצא לי לספר לכם, אבל למשפחה שלנו הצטרפה תוכית קטנה ועדינה  
איזה יום אבא שלי (שהתחיל בכלל עם כל הסיפור הזה של תוכים מאולפים שמגדלים בבית) התקשר ואמר שהוא נמצא בחנות חיות והאם אנחנו רוצים בת זוג לתוכי. ברור שבעלי אמר כן. ואז אבא שלי הגיע אלינו עם התוכית אחרי שכל הדרך  באוטו היא  ישבה לו על הכתף (בסדר, לא אשמתנו שאנחנו כאלה הזויים, כמו שאתם רואים זה עובר בגנים...) ומיד התוכים התחילו לרדוף אחד אחרי השני ולהתנשק על הריצפה.

אנחנו כמובן שמחנו מאוד כי  אוהבים אצלנו צאצאים קטנים (של בני אדם וחיות אחרות) וגם כי כבר הבנו שהתוכי שלנו הגיע לבגרות מינית והוא מוכן לבת זוג (הבנו את זה בדרך הקשה אחרי שהוא ביצע מעשה מגונה בבעלי...או כמו שבעלי אומר: "עד עכשיו לא חזרתי לעצמי אחרי המקרה, הכבוד שלי חולל לנצח").  

מסתבר שהאידיליה נגמרה ממש מהר והתוכי אכל לתוכית את כל נוצות הזנב וגם לא הרשה לה לעמוד בתוך הכלוב המשותף שלהם על המקל הגבוה (היררכיה של תוכים) ובכלל, הציק לה כמו שכל הגברים אצלנו מציקים לבנות זוגם. אז רצנו וקנינו כלוב קטן וורוד ומיד התוכית אהבה את הכלוב החדש שלה.

הבעיה היא שהתוכית (כמו כל הנקבות בטבע, מאוד מאוד חכמה, למרות שהיא לא יפה כמו הזכר, עובדה שבעלי מאוד אוהב להזכיר על איך הזכרים בטבע הם היפים...) ומיד היא מצאה איך לצאת מהכלוב לבד, ואז התחלנו לקשור את הכלוב בכל מיני חוטים ובכל לילה לפני שאני הולכת לישון, אני שומעת רעשים חשודים מכיוון הכלוב הנעול ומוצאת את התוכית משוטטת באושר בחוץ (הילדים התחילו לקרוא לה "תוכיני" על שם הודיני). וכל פעם שמשחררים את שניהם להסתובב חופשיים התוכית הולכת ונכנסת לתוכי לכלוב שלו ויושבת לו על המקל הגבוה, בדיוק במקום שהוא לא מרשה לה לשבת (כל הנקבות אצלנו נקמניות בטירוף). 

שיהיה לכולנו המשך שבוע מעולה
נשיקות
מקופלת