יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

ילד מארח בחנוכה וגם הדרכה לסופגניית ארנק.





תיכף נלמד להכין את הסופגניית-ארנק החמודה הזאת ש"תאכל" לכם את כל דמי החנוכה שתקבלו (או תיתנו...), אבל לפני כן, סיפור על "ילד מארח" (כי אם אני לא כותבת סיפור, יש אנשים שמתלוננים -בעיקר אחותי, שאומרת לי: "מה זה כל התמונות המשעממות האלה שאת מעלה?"-).

באחד הימים חזר תלמיד כיתה א' מבית הספר וכולו נרגש כמו כלבלב קטן (אבל גם קצת ממורמר, כדרכו...)

"אמא" הוא אמר לי בנחרצות, "המורה אמרה שהשנה בחנוכה אין *בית חם, אלא "בית מארח".

* בית חם - פעילות בה כל הורה מזמין לביתו כשישה ילדים מהכיתה ומפעיל אותם בנושא מסויים בשעות אחר הצהריים (וכן, זה כולל ארוחת ערב, ובערב כזה מספר הילדים מגיע לפעמים לעשרה אם כוללים גם את הילדים הפרטיים שלפעמים צריכים לאכול משהו, וכן, כל ההורים מזמינים שני מגשי פיצה...).

"והמורה עשתה הגרלה ולי יצא את רועי ועכשיו הוא צריך לבוא ולגור פה שבועיים" המשיך התלמיד בהתלהבות, "ולי יצא ללכת לשקד והיא בת, אז אני לא חבר שלה ועכשיו אני צריך לגור שם...".

"אה, באמת?" אמרתי לו בפקפוק וחשבתי לעצמי איך כל שנה המשימות של בית הספר הופכות למסובכות יותר ויותר.

בערב בא בעלי (אחרי שהילדים כבר אכלו והתקלחו, מאוד חשוב לי להדגיש את זה) ועשה לנו סדר בעניינים. מסתבר שכדי לחזק קשרים בין הילדים, כל ילד יזמין ילד אחר לביתו פעמיים במהלך השבועיים הקרובים וישחק איתו (ישחק, יגור, נו, מה כבר ההבדל הגדול...).
מרוב הקלה ממשמעות האירוח (ולרוע המזל) שכחתי לגמרי מכל העניין.
נזכרתי בזה כשביום חמישי של השבוע הראשון הוזמן הילד  שלי להתארח אצל שקד, ואז ישבתי ושעה שכנעתי אותו שהוא חייב ללכת למרות ששקד בת ושבטוח הם ימצאו משחקים משותפים ויהיה כיף
ובאמת, הילד הלך לשקד ושיחק ונהנה מאוד וזכה לארוחת ערב נהדרת ואפילו שקד לקחה אותו לחדר שלה וסגרה את הדלת (!) כדי שאף אחד לא יפריע להם (אצלנו יש תמיד אח קטן שמתפרץ לדלתות סגורות).
הבעיה היתה, כמובן, שפספסתי את השבוע הראשון ולא הזמנו את רועי

נשאר השבוע השני
בערב עשיתי שיחת התייעצות עם בעלי לגבי הימים בהם אני פנויה ויכולה לארח (שיחות הגרעין עם איראן הולכות יותר בקלות):
יום ראשון: מסיעה את הגדול למחויבות אישית, הילדה בשיעור פרטי,  ממש לא כדאי להזמין חבר ולהשאיר את שניהם לבד בבית לראשונה בחייהם (הקטנצ'יק כרגיל נלווה אלי לכל ההסעות והסידורים ומנצל את הזמן להירדמות זריזה באוטו על חשבון שנת הלילה שלו).
יום שני: הבן הגדול מסיים בסביבות ארבע אחר הצהריים ולילדה יש חוג ריקוד (שאני מסיעה כמובן), אותו ריטואל עם הקטנצ'יק.
יום שלישי הוא יום האפטר (בעלי בא מוקדם מהעבודה כדי לזכות בהזדמנות לקלח את הבנים הקטנים שלו) ובדרך כלל עושים משהו כייפי, "אז גם אם יישרף העולם", אני מודיעה לבעלי, "אני לא מזמינה אף חבר ביום שלישי".
וכבר התכוונתי להסביר מה קורה בימים רביעי וחמישי (מאוד דומה לראשון-שני) כשבעלי קטע אותי באחת ואמר לי: "אבל מה הבעיה ביום שני?" (מה הבעיה? עוד שתי פיסקאות הוא יגלה בגדול מה הבעיה, הא.... מה הבעיה הוא אומר לי...),
"תשאירי אותם עם הבן הגדול, תקפיצי את הילדה וחברה שלה לחוג, ותחזרי....מה הבעיה?"

"כן" אמרתי לעצמי, "באמת מה הבעיה? למה זה כזה סיפור?" וביום שני בבוקר התקשרתי בחגיגיות לאמא של רועי והזמנתי אותו אלינו לאירוח מיוחד.

אחר הצהריים רצתי מהר להוציא את הקטנים מהמסגרות... השעה ארבע, הגדול עוד לא חזר מבית הספר, ארבע וחצי, הילד עוד לא חזר... בעשרה לחמש הבנתי שאנחנו בבעיה, לא רק שהילד כפי הנראה נחטף (שכחתי לרגע שהוא יותר גבוה מכולנו בבית וגם יותר חזק, ולומד כבר כמה שנים אומנויות לחימה, ואף זכה לשם החיבה "גודזיל"), יכול להיות שקרה לו משהו...

ואז יכלתי לעשות את הדבר היחיד שעלה לי בראש באותו רגע וזה להתקשר לבעלי ולנבוח עליו: "מה הבעיה? מה הבעיה אתה אומר לי? אז זאת הבעיה, שחטפו את הילד, עכשיו תתקשר למשטרה...מה הבעיה, הא?" וניתקתי בחמת זעם (עם פלאפון תמיד הניתוק פחות דרמטי מאשר טלפון של פעם...)
ואז עמדתי על מדרגות הבית ודאגתי עוד כמה דקות שלמות והילדה כבר היתה ארוזה כולה בבגדי המחול שלה ובלית ברירה הרמתי טלפון לאמא של רועי ואמרתי לה שכדאי שנדחה את האירוח כי אין לי סידור בשביל הבנים ואני חייבת להקפיץ את הילדה לחוג בלט (מכל הסיטואציה זה הדבר היחיד שהדאיג את הבת שלי, שבטעות קראתי לחוג הג'אז שלה "חוג בלט" ומגיל 5 היא כבר לא רוקדת בלט.... ועכשיו זה גם מאוד חשוב לה שאני אכתוב את זה בבלוג, היא לא רוקדת בלט!!!!!).

ואמא של רועי אמרה לי (למרבה הבושה): "מה הבעיה, אל תהיי כזאת מצחיקה, תביאי אותו לפה".
וכך, בדקה אחת התהפכו היוצרות ומילד מארח הפכנו לילד מתארח.
ובינתיים בידיים רועדות הסעתי את הבנות לחוג וכל הדרך שקלתי אם להתקשר למשטרה ולדווח שהילד נעדר (כרגיל, הוא לא ענה לפלאפון שלו), או גרוע מזה, לנסוע לבית הספר ולראות מה קורה (גרוע כי אם הייתי מוצאת אותו שם הייתי עושה לו פדיחות איומות...) ואחרי כמה דקות הילד סוף סוף התקשר ואמר לי: "אמא, 52 שיחות שלא נענו? את רצינית?" ומסתבר שהיה לו שיעור מעבדה בבית הספר שהסתיים בחמש, ובאמת בשבוע שלפני כן הוא אמר לי איזה מליון פעם את המילה "מעבדה" אבל לא זכרתי בשום הקשר את המילה "חמש".

וכך יצאנו פארשים בסיפור הילד המתארח, ואני גם חושבת שבעלי יחשוב שמונה פעמים לפני שהוא יגיד לי "מה הבעיה"....

♥ ___ ♥ _________♥ ___ ♥ ___ ♥___♥ ___ ♥ _________♥ ___ ♥ ___


אז בואו ונתחיל בהדרכה:

החומרים הדרושים:
לבד בצבעי סופגניה, חוט, מחט, דבק נוזלי, רוכסן ארוך בצבע בהיר
גוזרים את הלבד לעיגולים, שני עיגולים בקוטר 9 ס"מ (החיצוניים)
שני עיגולים בקוטר 8.5 ס"מ (הפנימיים)


מתחילים לתפור את הרוכסן לעיגול החום הגדול. אני תפרתי ידנית, אפשר כמובן גם במכונה


כשמגיעים לסוף העיגול, גוזרים את הקצוות של הרוכסן, תופרים היטב את הפינות.
התפירה בעיגול יוצרת נפח לסופגניה.
תופרים באותה הצורה גם את הצד השני של הרוכסן לעיגול הלבד.





 פותחים את הרוכסן עד הסוף, גוזרים קצת את החלק הפנימי של הרוכסן (כדי ליצור נפח יפה לסופגניה בלי בליטות), מדביקים מעל את שני עיגולי הלבד הקטנים יותר שגזרנו קודם. כדאי להשתמש בלבד עבה שייתן לסופגניה צורה מעוגלת.

יוצרים ביד חופשית את הציפוי ותופרים אותו





מעל תופרים פונפון קטן אדום (ריבה)

הארנק-סופגנייה שלכם מוכן

אפשר לסיים בשלב הזה ואפשר גם להוסיף שתי עיניים גדולות וחמודות

מי יכול לעמוד בפני פרצוף מתוק כזה? חייבים להתחיל להאכיל אותו....




בני המשפחה שלי ראו את התמונות האלה ובמקום להגיד לי איזה חמודי יצא הארנק, הם שאלו (כולם), "למה הוא אוכל כזה כסף קטן? למה לא צילמת עם יותר כסף?"
והתשובה היא כמובן (הם היו צריכים לדעת את זה כי זה בגללם): "זה כל הכסף שהיה לי בארנק...".


שיהיה לכולנו חנוכה נהדר
תודה שהייתם פה
באהבה
מקופלת