יום חמישי, 22 באוקטובר 2015

טיול לצפון איטליה וחותמות חדשות

רבים מכם שאלו את עצמם איפה הייתי ומה עשיתי
(טוב, אולי לא ממש רבים, אולי יותר אחדים...גם אחד זה טוב)

עוד לפני החופש הגדול (יימח שמו) הבנתי כי נמאס לי כבר מהחופשות המשפחתיות (היקרות להחריד) באילת והגיע הזמן לנסות משהו חדש עם הילדים.

אז ביררתי ובדקתי, השוויתי וחיפשתי והפור נפל על טיול (מאורגן למשפחות) לצפון איטליה (אגם גארדה)
מיד הודעתי לילדים וכולם שמחו מאוד (חוץ מבן שמונה שאמר לי: "אני בטוח שהמטוס יתרסק, לא נראה לי בכלל שזה רעיון טוב").
אחר כך כשהגענו לשדה התעופה וראיתי את מטוס הצעצוע הכחול של החברה האיטלקית נזכרתי בנבואת הזעם וחשבתי לעצמי שאולי בן שמונה צודק, וכשהפניתי את מבטי לכיוון תא הטייס וקלטתי שאחד הטייסים נראה בגיל של הבן הגדול שלי חשבתי שחבל שלא הקשבנו לו.
אבל בניגוד לנבואות הזעם (התמידיות) של בן שמונה, מטוס הצעצוע הכחול עשה עבודה נהדרת ואפילו נחת במועדו.

להפתעתנו באיטליה קיבלנו עונת מעבר אמיתית (לא כמו אצלנו שהשנה מחולקת ל"חם" ו "חם מאוד") עם ימים שמתחילים קריר ומתחממים, או שפתאום נהיה חורף ויורד מלא גשם, ולמחרת שוב חם מאוד.
 
התחלנו מטיול בוורונה היפה ושם כמובן ראינו את המרפסת של רומיאו ויוליה
המרפסת די קטנה ומעפנה ולעלות למעלה עולה כסף. צילמנו מלמטה.

למחרת הפלגנו קצת על האגם עצמו והגענו לשתי עיירות מקסימות. סרמיונה ולימונה שכולה בסימן לימונים. ברור שקנינו לימונצ'לו.

גולת הכותרת הייתה ביקור בפארק גארדה לנד, באמת, אחרי שנמצאים שם, אי אפשר לחזור לעולם יותר לסופרלנד.
רחובות על גבי רחובות מקושטים לכבוד ההלווין, מתקנים מהממים ומפחידים והמוני אנשים.
 
 
הכי מצחיק ששאלנו את עצמנו מה יש לעשות 9 שעות בפארק שעשועים ובסוף כשנגמר היום ממש הצטערנו (גם כי הפארק ענק וחלקים שלמים ממנו לא הספקנו).
 
 
 
 
 
כשמתעייפים ויושבים בצד לנוח, עוברת לה התזמורות ומנעימה למבלים את הזמן
 
כל אזור מעוצב לפי נושא. כך נראה למשל מסלול האבובים, ברוח המזרח הרחוק.
 
 
וביציאה מהפארק בסוף היום עומדות מלא מלא דמויות מחופשות כדי שנצטלם איתם (פה הם קצת מתקיפים לי את הילדה בעזרת דובונים)
 
 
 
 
אכלנו גם ארוחת ערב אמיתית של אבירים בטירה מימי הביניים



 
 
 
זה כמובן הרבה יותר מסתם ארוחת ערב, זאת הופעה שלמה שהקהל משתתף בה לגמרי. יושבים באצטדיון מקסים ולמטה מתחולל קרב אבירים שלם. הקהל מעודד את האביר שלו (לכל טריבונה אביר אישי) ובינתיים אוכלים מצלחות מתכת (ללא סכום, עם הידים) ולוגמים בירה כאוות נפשנו (כל דקה עוברים וממלאים לך את הכוס, בסוף כבר כיסיתי את הכוס עם היד כדי לא להתפדח לעיניי הילדים...)
 

כמובן שטיילנו גם בוונציה היפה, העמוסה המתפוררת והריחנית (כן, התעלות די מצחינות). אפילו שטנו בגונדולה ובזמן שהגונדולייר הסביר לנו תחת איזה גשר בדיוק אנחנו צריכים להתנשק ולבקש משאלה, הבנים שלי היו עסוקים בלכסח אחד את השני, מה שמראה לכם שבכל מקום בעולם אפשר לריב...




וכשאני עמדתי ליד אחד הדוכנים ובחרתי לי מסכות ונציאניות, הבת שלי בשתי דקות הצליחה לעשות לעצמה את הסלפי המקסים הזה...



עוד קצת תעלות




 
והגטו היהודי שכמעט ואין בו היום יהודים
 
 
וברור שמאכילים את היונים בכיכר סן מרקו
 
 
 
 
ולמחרת מטפסים גבוה גבוה להרי הדולומיטים


 
וקופאים מקור בנקודה כל כך גבוהה שהעננים נראים נמוכים מאי פעם


 
כל כך שלו ומקסים, ברור לנו שתוך דקה היינו יוצאים פה מדעתנו אם היינו חיים כאן.




ועוד קצת טיול במילנו ושופינג
וחזרנו הביתה
 
הגדולים מאוד נהנו
וכששאלנו את הבנים הקטנים איך היה הם אמרו: "לא היה כיף בכלל, במלון הטלויזיה כל הזמן הייתה באיטלקית ולא יכלנו לשחק במחשב במיינקראפט בכלל ולא היה לנו את המשחק האלים*"
 
שווה לגמרי לקחת ילדים לחו"ל

*המשחק האלים דורש הסבר:
כנראה שמדובר באיזה שהוא משחק שמורכב כולו מיריות וצלפים ("ניטרול" בשפה של היום...)שהבן הגדול שלי שיחק והקטנים לא יכלו להרגע עד ששיכנעו אותו להתקין להם את המשחק במחשב. בכל פעם שהייתי עולה לקומה למעלה, הייתי רואה את בן שמונה מעביר את המסך למסך שחור ומסתכל עלי בחיוך ממזרי. "איזה חמוד" הייתי אומרת לעצמי, "איך הוא מחייך בכל פעם שהוא רואה את אמא, ועוד מפסיק את המחשב שלו רק בשביל לחייך אליי".
ככה בערך שבועיים עד שהבת שלי תפסה אותי איזה יום ואמרה לי: "אמא, לא אכפת לך שהם משחקים במשחק האלים? כל פעם שאת עולה הם מהר מעבירים מסך" (טמבלית שכמותי, ואני עוד נהניתי מהחיוכים...). ואז בדקנו את המשחק וראינו שהוא אלים באופן נסבל וגם הילדים מתים עליו ולכן הוא נשאר. בן שמונה משחק ובן חמש מסתכל ומייעץ.
אתמול בן שמונה העדיף לשכב במיטה ולקרוא ספר (!!!) במקום לשחק במשחק האלים מה שהטריף לחלוטין את אח שלו.
"אז לך תשחק לבד" ייעצתי לו.
"אני לא יכול" אמר לי בן חמש, "זה לא לגיל שלי".
ואחרי בערך שעתיים שהוא טחן לי את המוח נאלצתי לשלוף את אח שלו מהמיטה, להצעיד אותו למחשב ולהכריח אותו לשחק במשחק האלים.
חינוך זה חינוך אצלנו בבית.
 

מזמן לא העליתי חותמות חדשות, אבל גילפתי די הרבה
אז הנה מקבץ קטן









 





 
 

 

בהמון אהבה
ובתקווה לימים רגועים ושקטים (וחורפיים, אם אפשר)
דורית